"השמש שלי שוקעת כדי לזרוח שוב", רוברט בראונינג

"לא כל כך יפה ולא בת 16 אבל יודעת משהו על העולם הזה"....

לאחרונה נתקפתי בהתקף שירים של רמי וריטה. השיר הזה הוא אחד שתמיד מצאתי בו מקום ענקי להזדהות.

אני לא מאמינה שדווקא עכשיו שוב זה קורה, נשבעת שכבר כמעט שכחתי.

נכנסת לבית של אמא, ושרה את השיר הזה לעצמי בקולי קולות, נזכרת שזה מה שאני הייתי עושה לפני שנה פחות או יותר, כשהייתי צריכה להרגע. לא יאמן. איך אני תמיד מבינה שאין לי תמיכה, אבל תמיד, דווקא במקום הזה, במשפחה הזאת, דווקא במקום שנראה לי הכי הגיוני ורצוי, אף אחד לא יודע לשתוק קצת, כולם רוצים רק להטיף ולהגיד : "נו נו נו!" גם כשאני כבר בת 20 ונשואה. טוב שיש לנו בית לבד. מאז החתונה דברים השתנו אך ורק לטובה.החיים מתנהלים טוב יותר, אני לא בוכה בגלל "את מספרת או לא מספרת".אני לא שרה שירים ונכנסת לדכאונות יומיים כמו פעם!!

כשהתקבלתי לעבודה שכל כך רציתי, היחידה שרציתי לצעוק לה את זה ושתשמע את זה, זאת דווקא קארינה.

אני חושבת שהיא היחידה שיכולה כל כך להתלהב מהמקום הזה וממני, שהיא תמשיך לאהוב אותי ככה ולא תטיף.

אז נכון, בגלל "שטות" (שלא כל כך שטות, עובדה שיש כאלו שהבינו אותי..) , בסך הכל בגלל מעשה טיפשי שעשו לי שתי בנות והלכו ולכלכו ושיקרו לי בפרצוף, נהרס לי המצב רוח (אתן כבר מכירות אותי) ונהרס לי כל היום ורק רציתי שהוא יגמר. נזכרתי שהייתה לי הזדמנות ללכת לעבוד במקום אחר, ולא נתתי לעצמי את ההזדמנות הזאת לשינוי. עכשיו חזרתי בי, אתמול התקשרתי - היום היה לי הראיון והתקבלתי. התפטרתי מכביש 6, ביום ראשון אני אתחיל לעבוד.

ורק אמא תרד עליי, איך אני עוברת ממקום ארגוני גדול שיכלתי כל כך להתפתח בו, למקום כזה שאני ארים בו ארגזים ואנקה את הלכלוך, איך אני עושה לעצמי דבר כזה כשכל המנהלים שלי כל כך אוהבים אותי ורק משבחים אותי. וסבתא תוסיף להגיד שאני הולכת לעבוד בזבל, או איך שהיא מכנה את זה :"מה?! את הולכת להיות זבלנית?!"

תודה, זאת בדיוק התמיכה שרציתי.

"להסתובב זה דבר נורא..."