"השמש שלי שוקעת כדי לזרוח שוב", רוברט בראונינג

ככה יוני כתב בפייסבוק היום.

יש לי דרך מוזרה לקבל את המוות, וזה מוזר לי (כלפי עצמי) לראות את ההתנהגות שלי. דבר ראשון, אני מעדיפה להדחיק ולחיות כרגיל, להמשיך בעבודה.

דבר שני, אני מעדיפה לכעוס על כל מי שלא טרח לספר או לתת להפרד כמו שצריך.

דבר שלישי, להודות שלא נפרדתי, כי אחרת הייתי זוכרת סיטואציה דרמטית הרבה יותר ממה שאני זוכרת כעת, כשראיתי את משי לפני כמה ימים בבית..

דבר רביעי, לוותר ולא לרצות לעלות הביתה ולראות את הבית בלעדיה.

ולבסוף, דבר חמישי, להלחם בעצמי, לבלוע את הדמעות, לעלות הביתה, לרוץ לשרי שלי, לחבק אותה ולבכות מכאב הנפש.

משי הכלבה הכי מיוחדת שהייתה לי.

קודם כל, זאת הכלבה שליוותה איתי את תקופת העשרה, הבגרות שלי, הכעסים, הבדידות, כל האקסים שלי (בלי יוצא מן הכלל), הצעקות, הריבים עם המשפחה, הדמעות, אפילו הלימודים בחטיבה ובתיכון, הגשר בשיניים, השיחות טלפון, החורפים עם הפוך...משי הייתה בכל זה, משי ראתה את כל זה.

משי הכירה אותי, סביר להניח, כמעט כמו שאני את עצמי. כי היא תמיד הייתה נאמנה ותמיד ראתה, היא תמיד שמעה ותמיד שמחה להיות פה.

גם כשהיא חלתה במשך השנים האחרונות, גם כשהיה לה קטטר (שקית שאליה עבר השתן), גם כשניתחו אותה והיא חזרה הבייתה חבושה ורק רצתה להוריד את התחבושת, גם כששיחקו איתה והיא כל כך שמחה, ואפילו...אפילו כשהמצב החמיר והיא לא הצליחה לעשות פיפי, או חמור לא פחות - כשלא הייתה לה שליטה בשרירים והיה יוצא לה שתן ללא שליטה, בכל הבית, על המיטה, במטבח, על הספות בסלון, על הכריות, אפילו מתחת לעגלה של מישל...

תמיד, לא משנה כמה היה לה רע, כמה היא סבלה (והיא כל כך סבלה) ולא הצליחה לעשות שתן חודשים, וכמה שלא הצליחה לשלוט אחר כך וכל הזמן יצא שתן.. וכמה כספים יוני הוציא עליה. זאת הייתה בשבילו (ככה אני רואה את זה) מלחמה אמיתית. הוא היה מוכן לעשות הכל, אבל הכל, רק שהיא לא תסבול. הוא הוציא עליה (ואני לא צוחקת) בערך עשרת אלפים שקלים בשנה האחרונה. אוכל מיוחד. כדורים מיוחדים כל יום באוכל. טיפולים. אפילו רק בתחילת השבוע הוא קיבל כנס של 2,600 ש"ח על זה שתפסו אותו עם הכלבות בלי חגורה בשכונה.

אח משי, השמחה שלה... הייתה עד הרגע האחרון.

אפילו לוטרינר היא חייכה למרות הסבל. תמיד כשמישהו נכנס הביתה - היא מאושרת, אפילו פיפי מרוב אושר הייתה עושה.

כל כך הרבה שמחה הייתה לה, כל כך הרבה עבר עליה...

יוני החליט לגאול אותה מהיסורים, ובטח שמהרופאים. לרופאים הכי טובים בארץ הוא הגיע, אחד אמר שזו מחלה אוטואימונית, השני אמר שזה סרטן, שיש לה גידול שלא מאפשר לה להוציא שתן. רק אחרי שיוני נתן ביסורים רבים את ההוראה להרדים אותה, וכשכבר סיימה לנשום  את נשימתה האחרונה, כל השתן יצא לה מהגוף.

אז כנראה בכל זאת מדובר במחלה אוטואימונית ולא באיזה גידול שחסם לה את המעבר של השתן,

כנראה בכל זאת אי אפשר היה לגרום לה להבריא מהמחלה...

אבל את שמחת החיים של משי כבר לא נראה יותר.

עצוב עד דמעות, אבל היא באמת חסרה. וזה כואב בלב. חסר בלב. תמיד יהיה המקום הזה של משי היפה והשמחה. זה מה שאת בשבילי, משי. שמחה.