"השמש שלי שוקעת כדי לזרוח שוב", רוברט בראונינג

אני צריכה לכתוב, לא רק רוצה.

אני חונקת את הדמעות, כי אני לא רוצה לבכות.

אני רוצה ללכת לים. לא בנתניה, בתל אביב, שם זה המקום שלי, אבל לא יכולה.

הנה, אני מוצאת את עצמי כותבת בדיוק כשרע לי. כשכואב לי.

 ברגעים הקשים שאני מרגישה מנוצחת, בלתי מוצלחת!!

הכתיבה - זאת הבריחה היחידה שנותרה לי כעת. ושלא תתבלבלו, גם הכי מועילה. בשבילי.

מרגישה שחלקים שהתייבשו מתקלפים מהבטן.

רוצה לנסוע לתל אביב כמו פעם.. כשהייתי ילד חופשיה.

לא שהיום אני לא, אבל הבגרות קצת מטשטשת את הכל...לא להאמין.

אני רוצה כל כך לשחרר, אבל לא יכולה, מרגישה שהוא לוחץ.

לכל אחד יש נפילות, היום הנפילה שלי.

מאמינה שהכל מלמעלה, אבל עדיין כואב. בא לי על זה. בא לי גם להשקיע בזה, לתת את כולי. ויש הרבה.

איף, איך לא עברתי בסלקום.

ביום ראשון אצטרך לנסוע מוקדם לראש העין, מונית לרכבת - שתי רכבות לראש העין - ואוטובוס עד לאורנג'. שעה וחצי כל צד.

אם אני לא אעבור שם ממש אתפרץ ואבכה, נראה לי. . .

אני רוצה לעבוד בזה, ואני כל כך שונאת מרכזי הערכה!!

אני כל כך רעבה, ואין כלום בבית, ואין לי שקל בארנק, ואין לי כוח ללכת ברגל שעה - ורק בשביל להוציא כסף מהכספומט.

ואפילו מרק לא חשב שלא צריך לשאול, אלא לקנות ולהכין משהו.

העיקר שאני רעבה.

הוא נותן נשיקה ומשאיר אותי ככה, בלי להבין דבר, ונוסע לעבודה.

אני בוכה.

מרגישה חלשה.

פו מנגב לי את הדמעות.

אני מחבקת אותו

ואומרת לו - תודה.

ותודה על כל התגובות שחיכיתי להן מהרגע שהעלתי את הפוסט.