"השמש שלי שוקעת כדי לזרוח שוב", רוברט בראונינג

 אני מוכנה להשבע בדבר אחד, שכל דבר שאני עושה - זה למטרה מסוימת, אולי אפילו סתמית.

אמרתי לו שלא ישן איתי במיטה, רק כי רציתי שיתעקש לישון איתי ולחבק אותי אחרי כל כך הרבה שעות עם דמעות של עצמי.

אמרתי לו שאני לא רוצה לדבר איתו, רק כדי שיכתוב לי מכתב לפני שהוא הולך לעבודה, או יציף אותי באסמסים אוהבים.

נסעתי רחוק, לבד ברכבת, בדיוק כמו פעם, כעת זה נראה כמו חלום ריקני, רק בשביל להתרחק,

כי האמנתי שהוא יבוא ויגיד לי שהוא אוהב אותי מליוני פעמים.

התקשרתי כדי לבדוק שהוא בסדר ועשיתי את עצמי, שאלתי אם הוא ישן, רק כדי לוודא שהוא בדרך אליי.

אבל בסופו של דבר לשמוע אותו אומר את המילים:

"את יודעת מה, תעשי מה שאת רוצה, אין לי כוח אלייך"

גורם לי להרגיש מתה מבפנים.

תמיד ידעתי בלב שהגבר שלי צריך להיות מאוד חזק, לא בשבילו, אלא בשביל שניינו, כדי שהוא לא יוותר עליי.

זאת אומרת, תמיד קיוויתי שזה מי שאתחתן אותו.

כלומר, זה היה החלום הרטוב שלי בנוגע לאהבה נצחית. אהבה שלי.

כנראה שאין נסיכים כמו שחשבתי. ואולי אפילו אין אהבה .

ואני מתחילה לחשוב שהוא בכלל לא הנסיך שלי.

שונאת לחשוב שיגיע יום ראשון ואצטרך לחזור הביתה. מרגישה כאילו אין לי בית בכלל. חושבת איך לחיות........

ולסיום,

אין כלום,יש הכל,

בסוף אתה הופך גרגר של חול, כמו כולם,

עכשיו היבשה הופכת ים, ים גדול,

תיהיה אתה כשתהיה גדול, או קטן,

לא חשוב תמיד תהיה לבד..