"השמש שלי שוקעת כדי לזרוח שוב", רוברט בראונינג

ובכל דקה שעוברת אני כמעט מתפוצצת.

חונקת את הדמעות ומתחננת, אל תצאו, מספיק אתמול, אין מספיק גם להיום...

כל דקה שעוברת נראית פתאום כמו נצח.

הייתי בטוחה שלא משנה מה אגיד ולא משנה מה אעשה, הוא ילך בשבילי עד סוף העולם.

הייתי בטוחה שהוא יבוא לפה, תיארתי לעצמי כבר מזמן שיגיע.

הייתי בטוחה שיבוא, ואפילו אסמסים הוא לא שולח.

מרגישה חלודה.

מרגישה חלולה.

מרגישה ריקנות.

מרגישה .

פאק, לא מצליחה להפסיק לכתוב.

בבקשה תגיבו לפוסטים האחרונים, אני מרפרשת כל שניה, בבקשה רק תגיבו..אני צריכה אתכם.אם אתם כאן.