"השמש שלי שוקעת כדי לזרוח שוב", רוברט בראונינג

הוצאת קיטור, כי אני מרגישה שעוד שנייה אני מתפרקת. אז אני חייבת.

אמא.

אני כותבת עכשיו עם דמעות.

הלוואי שהיית פה לחבק אותי עכשיו. להגיד לי משהו. 

אלוהים ישמור, למה זה מגיע לי?

ממש בא לי סיגריה עכשיו.

ֿואני לא אעשה את זה. אני לא אעשה רק בגלל שאני יודעת שזה סמל לעצמי. סמל שרע לי. שהגעתי לתחתית של עצמי. 

אני כמעט נשברתי אתמול, ומזל שזה לא קרה. אבל הייתי שנייה לפני .

והיום עשיתי את הדבר הנכון, אני יודעת.

אבל הוא. חתיכת אפס. מצטערת כמעט על כל שנייה שהייתי איתו. חתיכת מנוול.

והיא עוד יותר.

איך חשבתי שהיא חברה טובה שלי.

איך היא תמיד בכתה לי על מה שקורה לה, ואיך תמיד הייתי שם בשבילה, ותמיד היא אמרה שאני בוגרת ושהיא לומדת ממני.

ואיך תמיד הייתי גאה בעצמי, מההתחלה ועד הסוף, על הבגרות שלי תמיד לשמור על הדיסטנס. 

לדעת איפה לא להתערב. לדעת לתמוך בה, אבל לזכור שהיא חברה של ההוא ולא לפגוע בכבודו, כי אני מכירה אותה בזכותו, ולא להפך. 

ואני לא מתערבת בזוגיות. נשבעתי. והצלחתי.

ואיך הרגע הזה שגיליתי שהיא דיברה עם ליאור מאחורי הגב שלי. כמה זה כאב.

ואיך לדעת שהיא אמרה לו להיפרד ממני. שאנחנו לא מתאימים. שאני צריכה להיות לבד,

באיזה זכות היא עושה דבר כזה????

ואיך עכשיו שנכנסתי לפייסבוק שלו דרך שרה. איך ראיתי שהיא מפזרת לו לייקים על כל דבר.

פשוט בא לי להקיא מהצביעות של אנשים. ואני בוכה. כי אנשים הם חרא.

אסור לי לתת לכם לשבור אותי. אמא, תחבקי אותי. אני מתחננת . אני צריכה אותך.