תשבי רגע. תכתבי.
זה בעצם הדבר הראשון שאני עושה ברגע שנכנסתי הביתה מהעבודה.
הנה מגיע לו עוד פוסט אישי too מאצ'. אני מכירה מישהי שקוראת בבלוג באופן קבוע ותרצה להרוג אותי אחרי הפוסט הזה,
ניסיתי לא לכתוב על זה. באמת שניסיתי. אבל... זאת האמת שלי.
ביום שבת חזרנו.
לא, לא אני ואייל. לא זה שפגע בי פיזית.
חזרנו, אני והוא. אותו אחד שהייתי איתו חצי שנה וכל כך התאהבתי בו, בלי שום סיבה הגיונית .
כל מה שאני יכולה להגיד לכם, הוא שבמשך חצי שנה שנפרדנו (כן, החודש אנחנו חותמים שנה להיכרות איתו)
לא הפסקתי לחשוב עליו , להתגעגע, לרצות חיבוק שלו. לרצות אותו בחזרה.
לא משנה לכמה דייטים יצאתי, לא הפסקתי לחשוב עליו
לא משנה כמה הייתי עם אייל (האחרון), כל יום מחדש חשבתי עליו.
לא חלמתי על אף אחד בלילה מלבדו, לא הפסקתי להאמין שדווקא אני... נמצאת עם אחד ובכלל חושבת על אחר. כמו בסרטים, רק אצלי. בחיים שלי.
אז ביום שבת האחרון חזרנו.
באותו היום הכל היה מושלם. ככה זה, כשחוזרים והגעגועים מתפרצים.
היינו ביחד ארבע שעות, הגעתי לעבודה זוהרת ומאושרת מתמיד. הרגשתי שאני לא צריכה כלום מלבדו.
בערב נפגשנו לשעה, וגם אז נהנתי מכל רגע.
ביום ראשון הוא הלך איתי לשיננית, כי ביקשתי ממנו שילווה אותי, וכל כך שמחתי.
ואז חזרנו, היינו ביחד שעתיים... וזהו, הלך הביתה.
הוא ידע שאני בחופש. נקרעתי מהמחשבה שהוא לא איתי, במיוחד אחרי חצי שנה שלא היינו ביחד וסופסוף חזרנו.
החלטתי לתת לו את הספייס שהוא רוצה בכל הכוח. לא להתקשר, לא לסמס.
הוא רשם לי שהוא הולך לישון (הוא עובד לילה), ונקרעתי.כל כך רציתי לאכול איתו צהריים. אבל החלטתי שאני לא אתייאש.
אמרתי לעצמי שהוא יתעורר בערב, לפני העבודה, ונצא לארוחת ערב. -לא קרה-
הייתי בטוחה שהוא יגיע היום בבוקר, אחרי המשמרת שלו (כמו שעשה בשבת וראשון..)
אז הלכתי לישון מוקדם, ושמתי את הטלפון על הצלצול הכי חזק, והכל... רק לדעת שכשאתעורר - אראה אותו.
-לא קרה-
ואז אני מתעוררת, ואומרת לעצמי שהיום, סופסוףףףף.. אנחנו עובדים בדיוק באותן השעות! משלוש עד אחת עשרה.
אז בטוח ניפגש בערב..
בינתיים אני מנקה את כל הבית, שוטפת, שלא יהיה גרגיר אבק כי הוא אסטמתי.
הלכתי חצי עיר ברגל, קניתי מלא מלא פירות יפים וטריים בשביל להפתיע אותו ולהכין לו סלט פירות. -כל כך השתדלתי-
ואז הוא סימס "בוקר טוב", באחת בצהריים. לא התקשר, לא אמר שניפגש. כלום. התחלתי לפחד ששוב אני עם הפנטזיות שלי.
אז החלטתי לתת לו עד שמונה בערב ליזום. ואם זה לא יקרה, אז לסמס לו "אנחנו ישנים ביחד היום?"
וזה בדיוק מה שקרה, רק שהוא ענה "לא, אני מחר בבוקר צריך ללכת לרופא והאוטו לא אצלי"
אז אמרתי לו אם צריך אני אתן לו כסף למונית (מהכסף שגם ככה אין לי, והוא אפילו לא יודע עד כמה המצב שלי קשה כלכלית)
והוא אמר "זה מטומטם ואני לא אקח ממך כסף".
ואחרי חצי שעה אני שולחת לו "אז לא נפגשים היום?"
ביאוש אחרון, תקווה שאולי הוא לפחות יבוא..אם לא לישון, לפחות שאראה אותו...
ואז הוא כתב שהוא מצטער אבל הרגליים כואבות לו.
איזה יופי, רק חזרנו וכבר אני מרגישה רודפת אחריו.
עכשיו תגידו לי לעזאזל, איך אני יכולה להתגבר על הלב שכל כך רוצה אותו, לא מפסיק לחשוב עליו..
ולא תגידו שלא ניסיתי לצאת עם אחרים, שלא ניסיתי להמשיך הלאה,
כשאני רק שנייה איתו הוא עושה אותי הכי מאושרת בעולם.
הוא לא "לוקח אותי לדייטים", הוא לא מזמין אותי לשום מקום, הוא לא קונה לי מתנות. ועדיין, הפשטות שלו ממיסה אותי.
אז איך אני מתגברת על זה כשהשכל שלי אומר לי - את חייבת לעצור! אתם רק שלושה ימים ביחד ולא ראית ממנו פעם אחת שיחת טלפון מלבד אסמס של "בוקר טוב" , או "לילה טוב", לא ראית יוזמה שלו לישון איתך כשהוא יודע כמה את בחורה של זוגיות, והוא פשוט לא מתאים לך?
איך אני מצליחה לשנות את ההרגל שלי להקשיב ללב, ופעם אחת להקשיב לשכל שלי ולהיות שלמה עם זה? א י ך ? 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
~מישהי אמיתית~
