"השמש שלי שוקעת כדי לזרוח שוב", רוברט בראונינג

אני הולכת לכתוב הרבה, אבל החלק הכי חשוב הוא שהשבוע הזה נגמר ואני כל כך מחכה לכך..

אולי לא עבדתי ולא עשיתי דברים שגרתיים, אבל השבוע הזה היה קשה מנשוא בכל כך הרבה מובנים.. סחבתי על עצמי כל כך הרבה.. 

בשבוע הזה הרגשתי שאני מתפרקת.

ראיתי תסמינים של חרדה שמתחילים להופיע: יצאתי משליטה, התקפי זעם, פחדים פחדים פחדים ועוד פחדים.. בקושי נרדמתי בלילה, הבכי התפרץ בלי שאלה, ופשוט הרגשתי שהחיים שלי מתמוטטים .

כתבתי לפסיכולוגית הראשונה מאז ומעולם שאני רוצה ללכת אליה, ש"אני חייבת לראות אותך. אני במצב נפשי נוראי. אני מבטיחה לשלם לך ברגע שיהיה לי", ואכן היא מיהרה לקבל אותי לפני שמתחילה לקבל את כל המטופלים שלה, עוד באותו היום. 

אני יכולה לסכם את זה במשפט אחד: הגעתי אישה אחת ויצאתי אישה אחרת לגמרי מהפגישה הזאת.

הגעתי ללא שום חוט שדרה, הרגשתי שהעולם שלי קורס מתחתי ואין שום קרקע ליפול עליה בכלל. מה אני עושה? לאן לפנות? מה נכון? 

ויצאתי עם כל כך הרבה תשובות.

מסתבר שהופיעה אצלי במלוא הדרה תופעת פוסט טראומה המכונה PTSD וכן, קראתי בד"ר גוגל ואכן התופעה הזאת מתארת אותי באופן מדוייק להחליא. 

מה שבעצם קרה זה שהתחלתי לתרץ קודם כל לעצמי, ואחר כך גם לכלל העולם שלי מליון תירוצים. תירוצים של דת, או לא דת. של כן, או לא. כשהאמת היא בכלל שאני מתה מפחד. מתה מפחד של מה יקרה, אם יקרה, ואיך יקרה. מתה מפחד מכישלון.

מה יקרה אם המערכת יחסים המדהימה שלי תסתיים שוב? איך אסתכל על עצמי אם ארגיש כשלון  ? איך אוכל לסיים שוב.. והפעם בלי שאמא פה להיות איתי ולתמוך בי?

הפחד שלי הוא תהומי של ממש. ומתבטא בכל המובנים, עד כדי כך שהעדפתי לחתוך מלירון, לפגוע בו,

לראות אותו כאובייקט ולא כסובייקט, להתעלם ממנו, ולתת לעצמי לדעוך עד כדי כך..

הרי האמת היא, שאם מתגרשים בדרך כזאת או אחרת, זה יכאב מאוד ולא משנה מה, כי הכאב הוא של מה שקורה בפנים, האהבה הזאת שמתפרקת. 

ואולי האמת החדה יותר, היא שהשאלה "מה אני עושה כדי לא להיכשל שוב" היא בכלל לא השאלה הנכונה.

השאלה הנכונה באמת צריכה להיות: "מה אני עושה כדי שהמערכת יחסים הזאת אכן תצליח ותימשך לכל החיים?"

הרי להאשים את הצד השני תמיד אפשר, אבל מה באמת אני למדתי מהמערכות יחסים הקודמות שלי? מה אני יכולה לתת יותר בשביל שהפעם הבאה תצליח ? הרי אין ערובה לכלום בחיים האלו. בדיוק כמו שהיא יכולה להסתיים, ככה מחר יכולים לדרוס אותי. 

אז לא לחפש תירוצים.

ולא  פלא שהדר ששולטת בכל כך הרבה דמויות בחייה - הפחדנית, האמיצה, הקיצונית, השמחה, העצובה.. נותנת להדר הפחדנית את כל הבמה.

כי ברגע שהדר הפחדנית מתחברת עם הדר הקיצונית (וקיצוניות זה השם השני שלי..) אז שתיהן ביחד לא משאירים כלל מקום להדר האמיצה לצאת ולהתבטא. אז הגיע הזמן לדכא - לדכא קודם כל את הפחד! ולתת לאומץ לצאת..

למה?

1. כי הגיע הזמן

2. כי אני כבר בת 28.

3. כי מהניסיון שלי, הדר האמיצה היא הכי טובה שיש. נותנת את התוצאות הטובות ביותר, את הזכרונות הטובים ביותר.\

הרי בזכות האומץ - עברתי לאילת, עברתי למינכן, התחתנתי שוב, התגרשתי שוב ואפילו בזכות האומץ הכרתי אותו. את לירון שלי.

את הקסם שלי.

והוא באמת קסם.

קדימה, הדר האמיצה...

הגיע הזמן לשנס מותניים ולצאת החוצה

הגיע הזמן לצאת שוב אל העולם ולהראות לכולם (כי לא יעזור כלום, התמיכה של הכלל תמיד הייתה חשובה ותמיד תהיה חשובה לי) , אבל קודם כל..

להראות לעצמי שהדר האמיצה הפסידה כל כך הרבה שהיא התחבאה שם, עמוק בפנים..

החיים יפים מדי, והגיע הזמן לחבר את כל החלקים ולהפוך לפאזל שלם...

אבל יש כמה שאני ממש ממש אוהבת, הכי הרבה בעולם,

אהבה כזאת עצומה, שרק בשבילם שווה לחיות

אני אוהבת את אמא שלי.

אני אוהבת את אחי.

אני אוהבת את הכלבה שלי.

אני אוהבת את סטאר שלי. אין ספק שהוא לא יסלח לי אם אני אתייאש ואוותר על הדרך הזאת שעשיתי, אחרי מחיר כל כך כבד שנאלצתי לשלם.

אני אוהבת את הריח של על האש... 

אני אוהבת ויקטוריה סיקרט

ואתם יודעים משהו?...

יש עוד דבר אחד שגיליתי לאחרונה שאני אוהבת...

סופסוף,

אני אוהבת את עצמי.

כי אני באמת מיוחדת (:

-הפוסט הכי הזוי שכתבתי בכל ימי חיי, אבל מגיע לי.-

הייתי נותנת הכל.

הייתי נותנת את עצמי.

הייתי מוותרת על הכל.

הייתי מוותרת על עצמי, לא שאני לא רגילה לזה..

הייתי מוותרת על כל מה שיש לי, על כל מה שקניתי, על החברים שאני אוהבת, על העבודה המדהימה שלי, על הכשרון שלי, על תחושת המיצוי שלי,

על האהבה שלי.

הייתי מוותרת על הכל.

רק תחזור אליי.

שתחזור לתת נשיקה על המצח.

הנשיקה הזאת שאני כל כך מתגעגעת אליה.

הנשיקה שהייתה רק לך.

נשיקה של שייכות. נשיקה של אבא. נשיקה שרק אני הייתי מקבלת. 

הייתי נותנת הכל בשביל ללכת איתך שוב לסבא זליג, לדודה חיה.

הייתי נותנת הכל בשביל לתת לך את החביתה שלא סיימתי וסבתא תחשוב שאכלתי הכל.

הייתי נותנת הכל בשביל לנסוע באוטובוס שלך.

הייתי נותנת הכל בשביל לנסוע איתך לשוק.

הייתי נותנת הכל בשביל לגלות איתך את הים.

הייתי נותנת הכל בשביל שתחזור.

סבא, אני רוצה לעשות הכל...

רק תחזור.

לפחות כשהיית, המשפחה הייתה מאוחדת. וכולם ביחד. 

והיום, מה נשאר?