"השמש שלי שוקעת כדי לזרוח שוב", רוברט בראונינג

מי היה מאמין...

הייתי אמורה לנסוע לאילת ולשהות שם חמישה ימים...

עשרה ימים שלמים חלפו, וכעת אני מגיעה הביתה.

למקינטוש בסלון שאני כל כך אוהבת. לחיבוק הכי גדול של הכלבה שלי ורק שלי. 

כל כך הרבה תובנות

כל כך הרבה דברים השתנו

חמישה ימים שהיו אמורים להיות ״חופשת שחרור״ שלי, הפכו למסע של ממש עם כל כך הרבה תהפוכות..

כל כך הרבה סערות

כל כך הרבה דמעות

לראות איש בין החיים למוות

להחליט שאני לא עוזבת בשביל לתמוך ולחזק אנשים שבעצם? אין לי כבר שום קשר איתם במציאות החדשה.

לנסוע בכל אילת על האופנוע שאני הכי אוהבת, עם האדם שהאהבה שלי אליו בוערת, להיות בעננים..

לעשות את הדבר הנורא בעולם, ולא להצטער על שום דבר לרגע. חיים פעם אחת. 

להרגיש שוב איך חותכים לי את הלב, איך הלב שלי מתפורר...

ולהבין דבר או שניים על העולם שלנו,

לא להצליח להירדם בעיר שאני הכי אוהבת,

להתעורר אחרי סיוטים ולפרוץ בבכי,

להסתכל מבעד לחלון.. לראות את הנוף המדהים הזה, הכי מדהים בעולם..

ולהרגיש שמיציתי. אני רק רוצה לחזור בחזרה. אני לא יכולה יותר. 

ולשים לב מה יש לי?!

בעצם, אין לי הרבה...

יש לי אמא שאני כל העולם בשבילה.

יש לי כלבה שאני האור של חייה.

יש לי חדר ורוד ונסיכותי, למרות שאני בת 25 כמעט... בכל פעם שאני נכנסת אליו ... אני מתמלאת אור

יש לי ארון בגדים כמעט חדש שמלא בשקיות ובגדים זרוקים, בלי טיפת סדר, כשאני הבחורה הכי מסודרת שאני מכירה בעולם. 

יש לי מלא קרטונים ושקיות שפזורים בבית ובמהלך שלושה חודשים לא פתחתי אותם.

אז כנראה שכל זה באמת לא מובן מאליו.  

אנחנו כל פעם מחדש בוכים על מה שאין לנו,

אבל חבר'ה,

יש לנו כל כך הרבה....

התגעגעתי הביתה. 

אילת, יום יבוא ואני אחזור לתמיד. בינתיים, יש מקום אליו אני באמת שייכת. 

אני צמה לא בשביל השאר, אלא בשבילי.

אני צמה לא בשביל שידברו, אלא בשבילי.

אני צמה לא בשביל לרזות, אלא בשבילי.

אני צמה לא בשביל להרגיש חג, אלא בשבילי.

אני צמה לא בשביל לקרוא סוף סוף ספר טוב, אלא בשבילי.

אני לא אגיד שלא עשיתי טעויות במהלך השנה האחרונה,

אבל בראש ובראשונה אני צמה בשבילי.

בגלל שלא פעם במהלך השנה הזאת פגעתי בעצמי.

במילים, באמונות, בהחלטות, בויתורים, במעשים, בטעויות.