ולחשוב שעוד אחד עשר ימים היינו צריכים להתחתן.
לא, חד משמעית אני לא מצטערת על כך שאמרתי לו שאני לא רוצה את החתונה.
איזה סיוט היה נגרם אם היינו מתחתנים וכל זה היה קורה אחרי החתונה.
לא צריכה ולא רוצה יותר להתחתן. כן רוצה זוגיות יציבה, להרגיש אהובה ושייכת ללא תנאים, לתת את כולי ולדעת שיש מי שיקבל את הכל בחיבוק.
אני אוהבת אותו.
כן, אני עדיין אוהבת אותו.
למעשה, מעולם לא הפסקתי. ואני בספק אם אי פעם אצליח להפוך את האהבה העצומה הזאת לשנאה, הרי יש כל כך הרבה סיבות והלב פשוט החליט מהיום שבו הכרנו לשים עליו שלט ״רק שלו״. לא משנה כמה אפגע, לא משנה כמה אפול, לא משנה כמה פעמים ארגיש שאני הכי לבד בעולם,
לא משנה כמה התקפי חרדה יהיו לי, לא משנה כמה יהיה לי קשה לנשום מרוב בכי, לא משנה כמה פעמים הלב שלי יכאב כל כך,
לא משנה כמה ימים אני לא מצליחה להיות עם תאבון ולאכול, וחמור לא פחות - לא משנה כמה לילות לא אצליח להירדם בלעדיו.
דבר אחד אני יודעת, מפרידה לפרידה, זה רק הופך את הכל לנורא יותר.
מרגיש כאילו כל הקשרים של החוטים שמחזיקים לי את הלב נפרמים ואני בקושי מצליחה להחזיק אותו בנפילה הזאת.
כן משנה שאני יודעת שלא רק שניסיתי הכל, עשיתי יותר מכל מה שחשבתי שאעשה למען מישהו.
נתתי לו את הכל, פשוט ככה - הכל.
אם לפני חצי שנה לא הפסקתי לשאול את עצמי למה לעזאזל נפרדנו, כי זה לא היה ברור לי,
עכשיו השאלה היא בכלל: למה לעזאזל חזרת לחיים שלי?
למה להצית לי את הלב כל פעם מחדש?
הרי אם נפרדנו כל כך הרבה פעמים, אתה אמור לדעת את המגרעות שלי, ובכל זאת בחרת בכל פעם מחדש לחזור לי לחיים.
אני לא מצליחה להבין למה.
זה משגע אותי.
אמרת שלא רצית לעזוב את המרכז בשביל לחזור לעיר הולדתך, ואני התעקשתי שהבחירה שלי היא לחיות את חיי בעיר המקסימה הזאת.
חודשיים אחרי, אתה פה ואני רואה איך החיים שלך מתנהלים בדיוק אותו הדבר אם אהיה או לא אהיה, מרגישה חסרת משמעות לחלוטין בחייך.
וניסיתי. ושיניתי. ואכלתי את עצמי כי ראיתי איך התהפכת. מהאחד שגרם לי להרגיש הכי טוב בעולם, הכי מאושרת בעולם, גרמת לי בשנייה אחת לשנוא את עצמי. להאשים את עצמי. להרגיש שכל החיים שלי טעות . לחיות עם כעס, זעם עצמי, שפשוט הרסו לי כל פינת שלווה בגוף.
ואני התחננתי שתיתן לי הזדמנות לי לתקן.
אבל כבר היה מאוחר מדי כנראה.
אתה כבר בחרת להיות, אבל לא להיות.
עובד 12 שעות ביום, בלי שיחת טלפון אחת, אחר כך אני מגלה שאתה כל יום בצהריים הולך לאכול עם המשפחה שלך, בזמן שאני במרחק חמש דקות נסיעה. מסיים לעבוד, הולך להיות עם אנשים אחרים, ורק בתשע - עשר כל יום מגיע לבית.
שתקתי. לא אמרתי לך מילה שתחזור מוקדם, הבנתי שאתה לא רוצה להיות בקשר איתי במהלך היום. אבל לא הבנתי למה זה מגיע לי אם אני כל כך מנסה לרצות אותך. סוף שבוע שלם. שעה אחת לא מצאת לנכון להיות איתי. כי הכל קודם אליי.
ועם ההרגשה הזאת, אני באמת כבר לא יכולה להתמודד.
אני יודעת שמגיע לי יותר.
אבל קשה ללב שלי להשלים עם המצב.
קשה להמשיך עם הריקנות העצומה.
קשה להבין למה בכלל חזרת מלכתחילה.
קשה להבין איך רק לפני חודש אמרת שאני האחת של החיים שלך, בדיוק כמו לפני שנה, ואיך בשנייה אחת אתה מתהפך ואני פשוט אוויר, כאילו מעולם לא הייתי.
קשה להבין איך אתה מסוגל לראות אותי מרוסקת מבכי על הרצפה, מגיעה למצב הכי שפל שאדם יכול להגיע אליו, ועדייו לקום וללכת מהבית בלי לחזור.
קשה להבין איך אני נתתי לעצמי להתאהב בך,
קשה להבין איך אני מצאתי את עצמי נפרדת משלושה בחורים, בהבנה מלאה שמגיע לי טוב יותר, למרות שהם באמת מקסימים, אבל אני לא מרגישה שלמה ולא כל כך טוב לי. אז אני מפרקת , אבל שלמה עם ההחלטה.
ואז אתה מגיע, ובשנייה אחת גורם לכל החולשות שלי להופיע.
גורם לי להאמין שהכל לטובה, ששום דבר לא סתם, שהנה- חזרת . ואתה פה לתמיד.
ואז אחרי שלושה חודשים בסך הכל - פוף. הכל נעלם.
ואני נשארת שבורה, עם שאלות שלעולם לא אקבל תשובות, עם לילות ללא שינה, אבל מבינה שאין שום ברירה, כי ניסיתי הכל. באמת הכל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
~מישהי אמיתית~