"השמש שלי שוקעת כדי לזרוח שוב", רוברט בראונינג

מעניין אם אתמול זה היה עוד סימן מאמא או לא,

אבל ניצלתי את ההזדמנות (לשם שינוי) להיות עם המשפחה בצהריים אחרי חודשיים שלא הייתי איתם (סבתא, דודות..)

אז מה בעצם פספסתי כל הזמן הזה?

אני מסתכלת בפייסבוק של שרה על הפייסבוק של ליאור

״שלא תעזי למחוק אותו! זה הפייסבוק שלי״ (אישה בת 60 כמעט?)

״למה נראה לך שאני באה למחוק אותו? בסך הכל רוצה לראות מה הוא מפרסם..״

(מעניין שאת מוסיפה את כל החברים שלי, אני מעולם לא הוספתי את החברים שלך, וכשהם כבר לא חברים שלי..את עדיין עוקבת אחריהם. מרתק! או שלא..)

-רואים את רונן כשנכנסתי לאוטו של שרה

״הוא בא גם? אם הוא בא אני חוזרת. אני לא אהיה שם״

(יש לך את זה ביותר ילדותי????)

-החקירות הצולבות של שרה. באיזה זכות? כאילו אני חייבת לה דין וחשבון

״מה עם ליאור?״

״אנחנו לא ביחד יותר״

״עד מחר״

״שרה, זה נגמר. מה את רוצה?״

״לדעת אם זה באמת נגמר..אצלך כל שני ורביעי זה משתנה״

(ממש עניינך)

x2

״מה עם דורון?״

״מאיפה אני יודעת?״

״התמונות עם הבחורה שהוא שם... זאת חברה שלו?״

״שרה - אני לא בקשר איתו. לא יודעת.״

x3

״מה עם משה?״

״הכל בסדר, מה איתך?״

״מה זה, איפה הוא גר עכשיו?״

״בקפריסין״

״למה?״

״תחנת מעבר לפני לונדון״

״מה יש לו לחפש שם?״

״זה מה שהוא רצה מאז ומתמיד״

״אז למה שלא תסעי אליו? למה שלא תחזרו?״

(יש לך מקומות ששכחת לדחוף אליהם את האף????)

ואם כל אלו לא מספיקים, במקביל לשיחות האלו, אני שומעת את רחלי מתחצפת לרונית. אז היא צועקת עליה שלא תדבר ככה,

ושתכבד את אמא שלה. ואז מתפתח ריב קטן. ואז סבתא נזכרת להתערב. ואז רונית צועקת עליה ״אל תתערבי.״

וסבתא ממשיכה להתערב. ורונית ״זה הבית שלי. אני מחליטה פה. אל תתערבי לי בחינוך של הילדים שלי ״

כל הבית רועד מהצעקות, וסבתא מתחילה לבכות.

אין ספק, פספסתי המון בחודשיים שלא הייתי אצלהם... אני רצה גם בשבוע הבא!

הבלוג הזה מלא ענייני אהבה, כי כזאת אני... כל הזמן חושבת אהבה, כל הזמן רוצה אהבה, כל הזמן חיה אהבה...

החלטתי לעשות משהו שונה, שמעולם לא עשיתי, ולכתוב פה על נושא שאני כמעט ולא משתפת אף אחד.

אני מנסה להדחיק את זה הכי עמוק ולא לשתף אפילו את עצמי בזה, אבל אני אהיה השקרנית הכי גרועה בעולם אם אגיד שאני לא חושבת על זה...

כל מי שמכיר אותי, מבין מהר מאוד שיש לי את הקשר הכי מדהים בעולם עם אמא שלי

נכון שהיא חולה בסרטן, נכון שהיא פעם בשבוע בבית חולים וגם נכון שלמרות כל זה בחרתי לחיות את חיי באילת ולנסות להדחיק את המחלה האיומה הזאת מהחיים שלי.

אמא שלי מבינה אותי, היא לא כועסת עליי, היא תומכת בי ורוצה שיהיה לי הכי טוב בעולם. 

אני גרה באילת מספטמבר 2012, ואמא שלי עוזרת לי כלכלית בטירוף. עזבו את כל זה, היא גם קוראת לאילת "גן עדן" ובשבילה לבוא לפה זה כמו חלום כל פעם מחדש, ואני מרגישה כמו מלאך שתמיד מגשים לה את החלום הזה..אין הרגשה טובה מזאת.

עכשיו תוסיפו לזה שאני גם בקשר טלפוני איתה בערך כל שלוש-ארבע שעות, מדי יום, מזה שנה. אין מה לעשות, אמא יש רק אחת.

ומה עם אבא שלי?

"אין לי אבא", תמיד אני אומרת כשמישהו מעיז לשאול אותי.

זה לא בהכרח נכון, יש מישהו שהביא אותי לעולם עם אמא שלי, אבל הוא בחר שלא להכיר בי. 

ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שנה, מעולם לא ראיתי אותו במציאות. מעולם לא יצרתי איתו קשר טלפוני . 

אין לי מושג איך הוא נשמע ויש לי מושג איך הוא נראה מתמונות בודדות.

האמת?

הוא אפילו לא מעניין אותי. 

(שקרנית)

איך אני יכולה להתעניין במישהו שלא יודע מי אני ומעולם לא עזר לי בעולם הזה? מעולם לא היה שם להגיד לי שאני הבת שלו... 

-ועכשיו לעבר-

אני זוכרת את עצמי בת 10 +. תוהה מה החלום שלי, ואומרת לעצמי "הלוואי שתהיה לי אחות".

כבר אז ידעתי שהדבר לא יכול להתאפשר באמת, הרי אמא שלי פגועה לגמרי מהגבר הזה ולא ניסתה מעולם לצאת לדייט מאז שהתגרשה. 

ובכל זאת, ילדה קטנה נוטה להאמין בדברים שמתפרשים כבלתי אפשריים, היא רוצה להשיג את הכל , והכי עושה לה את זה - לדעת שהיא משיגה את הבלתי אפשרי. 

-ואז יום אחד-

אני זוכרת שאמא שלי הייתה בחדר שלה, הדלת הייתה סגורה. ידעתי שהיא בשיחת טלפון אישית ו... החלטתי להצמיד את האוזניים לדלת. 

אחי גדול היה חייל, והוא תבע את אבא שלי על זה שהוא רוצה ממנו כספים או משהו כזה. (אחי היום בן 34, תעשו את החישוב כמה זמן עבר..)

ופתאום שמעתי את אמא שלי אומרת: "אני שמעתי שהוא התחתן ושיש לו ילדה קטנה"

אני זוכרת איך הלכתי לחדר והתפרצתי בבכי.

לא מעניין אותי אבא שלי, לא מעניין אותי כלום.

מעניין אותי החלום שלי. יש לי אבא שאין לו מושג מי אני בכלל, התחתן עם מישהי והביא ילדה. יש לי אחות. החלום שלי יכול להתגשם...או שהוא התגשם?

אני זוכרת כמה בכיתי בשקט שאף אחד לא ישמע ואיך השאלות התחילו לעלות... היא דומה לי? בת כמה היא? 

-עברו השנים-

והמחשבות מהדהדות בי... 

החלטתי לעשות חשבון פייסבוק פיקטיבי. מצאתי שתי תמונות של בחורה יפה ב"גוגל", 

המצאתי לה את השם הכי נדוש בארץ, הוספתי כמה חברים שלא יהיה חשוד מדי... ו....הוספתי גם אותה.

היא הוסיפה אותי לפייסבוק, אבל מעולם לא החלפנו מילה. 

היא בכלל לא דומה לי מבחינה חיצונית.

אני עוקבת אחריה כל הזמן, היא נראית מאושרת ומלאת חברים,

היא בכיתה י'.. בת 16 היום. 

היא כותבת דברים ממש מרגשים (לפחות דבר אחד יש לנו במשותף..)

ואני כל כך הייתי רוצה לדבר איתה. לשאול אותה אם היא יודעת על קיומי. אם היא יודעת שיש לה אחות שתמיד רצתה אחת כזאת אמיתית. 

אני לא מסוגלת לעשות את הצעד הזה.

לא בא לי לטלטל ילדה בת 16 ואת החיים שלה.

ואני מתארת לעצמי שאתם לא מבינים בכלל (ואולי אפילו צוחקים*)

איך דווקא אבא שלי לא מעניין אותי בכלל

וכל מה שהייתי רוצה זה את אחותי למחצה. את החלום שלי . 

אז בינתיים אני מסתפקת בלכתוב את הפוסט הכי אישי בעולם...

הייתי נותנת הכל.

הייתי נותנת את עצמי.

הייתי מוותרת על הכל.

הייתי מוותרת על עצמי, לא שאני לא רגילה לזה..

הייתי מוותרת על כל מה שיש לי, על כל מה שקניתי, על החברים שאני אוהבת, על העבודה המדהימה שלי, על הכשרון שלי, על תחושת המיצוי שלי,

על האהבה שלי.

הייתי מוותרת על הכל.

רק תחזור אליי.

שתחזור לתת נשיקה על המצח.

הנשיקה הזאת שאני כל כך מתגעגעת אליה.

הנשיקה שהייתה רק לך.

נשיקה של שייכות. נשיקה של אבא. נשיקה שרק אני הייתי מקבלת. 

הייתי נותנת הכל בשביל ללכת איתך שוב לסבא זליג, לדודה חיה.

הייתי נותנת הכל בשביל לתת לך את החביתה שלא סיימתי וסבתא תחשוב שאכלתי הכל.

הייתי נותנת הכל בשביל לנסוע באוטובוס שלך.

הייתי נותנת הכל בשביל לנסוע איתך לשוק.

הייתי נותנת הכל בשביל לגלות איתך את הים.

הייתי נותנת הכל בשביל שתחזור.

סבא, אני רוצה לעשות הכל...

רק תחזור.

לפחות כשהיית, המשפחה הייתה מאוחדת. וכולם ביחד. 

והיום, מה נשאר?