Time Is Running Out
אתה הולך במשעולי הפצעים שלך, ואינך יכול לחבוש אותם כי אתה כאן והם רחוק רחוק בעבר. דבר אחד יש. דמיון. דמיון של היום ודמיון של פעם. חלומות של אילו. זוהי הארץ היחידה שבתוכה אפשר לפסוע. גם אם היא מושלמת מדי. גם אם היא פנטזיה. |
| 2/2007
אז דברים מתחילים להסתדר?
השיעורי נהיגה מתקדמים (מי יודעת לנסוע ברברס? מי??), בביצפר הולך די בסדר, אני איכשהו מתמודדת עם כל המבחנים האלה בלי להכשל(אפילו למדתי למבחן באזרחות!), לפחות עכשיו נראה כאילו הכל ילך בסדר במופע סיום שנה, ונרשמתי להקריא טקסט בטקס יום השואה.
כבר כמה ימים שאני נוסעת לכל מיני מקומות ישר אחרי בצפר ושוברת קצת את השגרה, יש לי אולסטאר חדשות(FINALLY!!!) שאני רוצה לקנות כבר מלפני שנים,ניסיתי להציל עטלף אבל אני לא יודעת מה עלה בגורלו, מניחה שהוא בסדר. רציתי ללכת להבדק למח עצם אבל בגלל שאמא נכנסה לפאניקה שאני יתעלף שם בסוף פספסתי את זה.
ביום שישי אני הולכת לצילומים עם כולם אצל לי. צריך להתאפר, ללבוש לבן, להביא ג'ינס, ולחשוב מחשבות פוטוגניות.
עוד כמה ימים אני צריכה לקבל כסף, ואז להשקיע אותו (כן, זאת השקעה) ביומולדת 18 של לי. אנחנו ניקח אותה לספא, או משהו בסגנון... משהו מיוחד. ונקנה לה מתנה גדולה כזאת. ביום שני יש ערב מגמה, אני מופיעה ב-2 שירים. בנתיים הכל הולך טוב, ושיר אחד זה אפילו מטאל די חביב.
עדיין אני לא יודעת למה להתחפש, אבל אני מתחילה לחפש רעיונות. צריך גם כן למצוא משהו מיוחד. שנה אחרונה אחרי הכל.
אז דברים באמת מתחילים להסתדר?
אז למה יש לי את ההרגשה הזאת? למה אני כזאת אטומה בצורה מוזרה? למה יש לי חשק מטורף להתלבש ולהתאפר בשחור וללכת להפחיד פקאצות בתל אביב? (טוב אולי זה לא כזה קשור אבל בכל זאת..)
אני מצפה שכל רגע הכל יתחיל להדרדר. שהמבחנים יחזרו גרוע, שאני אקבל תאריך לעוד חודש לרסיטל והסונטה שלי במצב תחת, שמשהו יקרה שוב בערב מגמה, שיקרע הסנר, שהקלידים לא יפעלו, שהמורה להרכבים שלי יהפוך לבני סלע(הוא נראה כמו קרוב משפחה שלו), שהבמאי מסיבת סיום הזה יתחיל לעלות לי על העצבים ויום אחד אני אצעק עליו ועל כל השכבה הלפעמים מטומטמת עד כאב הזאת. אני יודעת שמתישהו זה יבוא.
אני גם יודעת שרק חלק מזה אני יכולה למנוע. את הרוב לא.
מוצאת את עצמי בוכה כשאני שומעת שיר חדש של נורה ג'ונס ואפילו לא יודעת למה המילים האלה גרמו לי להרגיש ככה.
מתלבטת כבר הרבה זמן בקשר לנושא מסויים שאני מרגישה מאוד קרובה אליו, וכל כך לא בטוחה מה לעשות איתו עכשיו.
אז השתניתי, ועכשיו אני כבר ילדה גדולה. אבל מה קרה לכל שאר הזמן שלפני זה?
אני תמיד צריכה לחיות עכשיו, להתגעגע לעבר, ולהמשיך הלאה. להזכר בחיוך עצוב בכל מה שהיה פעם ובטח גם לא יחזור.
כל פעם יש בי שינוי קטן, עד שפתאום אני קולטת לרגע שאני כבר לא אני, ושוב מחזירה אותי לעצמי.
ואני בכלל לא אוהבת את מי שהפכתי להיות. איך נתתי לעצמי להגיע למצב שאני ככה בכלל? איך אני מתרחקת כל כך מהאמת שלי. לכל הדברים שאני מאמינה בהם פתאום נכנסים כל כך הרבה ספקות , ואני מנסה לגרש אותם משם בכוח. כל הזמן.
לפעמים הם לא עוזבים באמת, הם נשארים שם מחכים להפיל אותי. ואני נופלת.
כי מה כבר נשאר לי כאן, אחרי שכל מה שהיה חשוב פעם כבר איבד כל משמעות שאי פעם הייתה לו?
מה כבר יכול עוד להיות בעולם הזה אחרי דבר כזה? ולמה שווה להשאר?
אבל אז בכוח אני מכריחה את עצמי להחלים. ואם לא, אז בשביב אמונה הקטן הזה שנשאר אצלי שם בפינה, במגירה הכי קטנה בין כל ההריסות.
כי... זה מה שנשאר לי. וכל מה שאני יכולה לעשות זה לקוות שהוא יספיק לי ואני אוכל לחיות עליו. לפחות עד הפעם הבאה שאני אוכל לראות את הדברים הקטנים עד די כך שכמעט ואף אחד לא שם לב אליהם, שגורמים לכל זה להיות אמיתי.
ורק אם אני אמצא אותם.
אז תמשיכו עם החיים שלכם, כשכולם מסתובבים ואני עומדת במקום.
לא חוזרת אחורה, לא ממשיכה קדימה.
לא משתפרת. ורק מאכזבת.
כל פעם מחדש.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
