לפני שכתבתי את הפוסט הזה עיינתי כמה פוסטים אחורה והבנתי שמה שרשום שם לא באמת רלוונטי ומדוייק למצב הנוכחי.

אני חושב שאת החודש האחרון אני לא אשכח בכל תקופת חיי. זהו חודש שכלל בתוכו תהפוכות כל כך משמעותיות בחיים שלי, שאין מצב שאני עובר יום שלם מבלי שיהדהדו לי בראש ימים מסויימים מתוכו.

הכל התחיל לפני 4 שבועות בדיוק, יום בו החלטתי שאני אוזר אומץ ומספר לאמא ולאבא שלי מי אני באמת. יום לפני כתבתי מכתב. כמו תמיד עשיתי טיוטה מקושקשת שאחריה כתבתי את הכל מסודר ויפה. כשזה היה מוכן שמתי את זה במגירה וחיכיתי שיחלפו השעות כדי להגיע לרגע הנכון כדי לתת את זה לאמא.

יום שישי בצהריים אמא יצאה החוצה לשבת קצת בשמש, כמו שהיא אוהבת לעשות בכל צהריים. יצאתי אחריה והתיישבתי לידה. אחרי כמה דקות של שיחה אמרתי לה שיש מכתב שכתבתי ושאני צריך לתת לה אותו. היא חייכה לרגע ואמרה לי להביא אותו. הידיים שלי די רעדו באותו הרגע. אני זוכר את עצמי פותח את המגירה בחדר בהתנשפות ומרגיש שעוד שניה הלב שלי יוצא החוצה. הרגשתי שסופסוף אני עושה את הדבר הנכון. אמנם קשה, אבל נכון. יצאתי החוצה ונתתי לה אותו. נעמדתי לידה והיא התחילה לקרוא. משורה לשורה אני מרגיש איך הבעת הפנים שלה נהיית אומללה, גם הדמעות לא איחרו לבוא כשהיא הגיעה לאמצע המכתב. כשהיא סיימה הסתכלתי עליה וחיכיתי שהיא תגיב איכשהו. חיכיתי שהיא תצעק, תבכה, תשאל, תרגיע. אבל היא השתתקה. היא אמרה לי להיכנס פנימה למטבח ולתת את המכתב גם לאבא. אבא ישר שאל במה מדובר, והרגעתי אותו. אמרתי לו שזה מכתב שכתבתי לשניהם, שישנה מעתה את החיים של כולנו, ואולי יוביל אותנו סופסוף לאמת שכולנו חיכינו לה. אבא גם קרא, ואמא נכנסה פנימה וישבה על כיסא במטבח. היא אמרה לי שיצא להם לדבר על זה, והם חיכו למכתב כזה ממני. הם לא רצו לפתוח את הנושא לפני, אלא חיכו שאני זה שיזום את השיחה הזאת כדי להבהיר את הכל. הם לא מטומטמים, הם גם ידעו שהצהרות כמו "אני לא סגור על עצמי" או "תנו לי זמן כדי להחליט" לא באמת קיימות. הם ידעו כל הזמן את האמת אבל די התכחשו לה. זה נוח לחשוב שאולי הוא לא כזה ואולי זה רק תקופה של בלבול שתעבור. ואני כמו מטומטם המשכתי במשחק הזה של הכל יהיה בסדר, ואין מקום לחששות או לדאגה.

מאותו הרגע הרגשתי טוב. הרגשתי פתאום שהרגע שחיכיתי לו כל החיים שלי קורה. כבר לא צריך להסתיר מההורים שלי מי אני ומה אני. אני ואמא ישבנו שעה במטבח ודיברנו על הכל. היא אמרה לי שהיא כבר הבינה שאין מצב לשנות את זה, ושזה לא משהו שאני יכול לשלוט בו. ושאין מה לעשות - צריך להשלים עם זה ולקבל את זה עם הזמן. היא בכתה המון בשיחה, ולי היה קשה לעודד אותה. כי מה כבר אפשר להגיד במצב כזה? זה בדיוק כמו שמישהו מת, אין ממש איך לנחם, אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, אי אפשר לשלוט על הדברים, פשוט לקבל אותם כמו שהם עם כל הכאב. ניסיתי לחבק אותה כמה שיכולתי ולהגיד לה שתפסיק לבכות ושזה לא סוף העולם, ושיש עוד הרבה הורים במצב שלה. כלום לא באמת ניחם אותה. היא שאלה אותי שאלות כלליות על הנושא- מאיזה גיל ידעתי, איך הרגשתי את זה פתאום,איך התמודדתי עם זה, אם היו לי אהבות, אם שכבתי כבר עם מישהו, אם אני נזהר ויודע על כל מיני מחלות שקיימות. ניסיתי להרגיע אותה כמה שאפשר ולספר לה את כל האמת. היא ואבא שלי אמרו לי שהם יקבלו אותי כמו שאני, והם מבינים אותי אבל לעת עתה, כל עוד אני גר בבית שלהם, הם מבקשים שאני לא אביא גברים. לא התעקשתי יותר מדיי לקבל הסברים, פשוט הסכמתי עם הדרישה. היא ציינה בפניי שלא תהיה לה בעיה לעזור לי אחרי הצבא בהשכרת דירה או קניית דירה, כמו שהיא עזרה לאחים שלי. וששם אני אוכל להביא את מי שאני רוצה כי אלה כבר החיים שלי. היה עצוב לי קצת לשמוע את זה, כי אין משהו שאני יותר רוצה מלהביא את הבנזוג שלי הביתה ולהכיר אותו בפני ההורים והמשפחה. זה שלב שכל אחד בזוגיות רוצה להגיע אליו.

בסוף השיחה נתתי לאמא שלי ספר. ספר שמדבר על יציאה מהארון ועל דרכי התמודדות של הורים שונים. ביקשתי ממנה שתקרא אותו בזמנה החופשי. היא הסכימה ואני חזרתי לחדרי. בניגוד לפעמים רבות לא סגרתי את הדלת של החדר כי רציתי לשמוע מה קורה בחוץ. אחרי כמה דקות של שקט שמעתי אותה שוב בוכה. יצאתי מהחדר וראיתי אותה עם הספר ביד אחת וממחטות ביד השניה. היא התחילה לקרוא וכבר על ההתחלה הזדהתה עם כל מילה שרשומה שם. חזרתי לחדר והרגשתי אושר אמיתי שממלא אותי. הרגשתי שתקופה חדשה מתחילה. תקופה שאני אוכל להיות סופסוף מי שאני, בלי לשקר, בלי להסתיר ובלי לרמות.

רציתי לכתוב כאן את כל מה שקרה, אבל אני מרגיש שכתבתי כבר יותר מדיי אז אני אפסיק בשלב הזה, ואמשיך מאותה הנקודה בפוסט הבא שלי.

בינתיים שתהיה לנו שבת שלום :) וחג חנוכה שמח!!!