חיכיתי שאמא תחזור הביתה, היו לי עצוב ומפחיד לבד בבית החשוך. ראיתי מבעד לחלון מכונית מתקרבת אל ביתנו, ואימה מאוד מוחשית תקפה אותי וגרמה לי להסתתר מתחת לערימת הצעצועים ובובות הפרווה שבסלון. כעבור מספר דקות, הדלת נפרצה בבעיטה, ושני אנשים חמושים נכנסו לבית והתחילו להפוך הכול, מחפשים את הדיירים. הם לא פסחו גם על ערימת הבובות, וליבי קפא בפחד מוות. הם חשפו אותי והוציאו אותי מהערימה, מחזיקים אותי ברגל אחת, ואני מעמיד פני מת. הם צחקו וטילטלו אותי, אבל האמינו שאני מת וזרקו אותי בחזרה לערימה. הרגשתי שהיה להם רצון להתעלל בגופה שלי, אבל הם העדיפו להמשיך בחיפושים. שכבתי משותק והקשבתי לבדיחות הגסות שלהם בזמן שהם נוברים בכל הבית, ואז הם חזרו כדי להתעלל בגופה שלי ולאנוס אותה. בדיוק ברגע זה נפתחה הדלת ואמא חזרה. אמא הרגה את הראשון, שהיה יותר קרוב ואליה וחמוש בסכין, ואני בעטתי בשני, שעמד עם מכנסיים מופשלות והחזיק אותי ביד אחת ובשניה אקדח, מפיל את האיש לרצפה ולא נותן לו לכוון את האקדח אל אמא. הוא ירה כמה פעמים, אך לא פגע באף אחד, וכעבור כמה רגעים גם הוא מת.

חתרתי עם הידיים בתוך המים, מניע את הרפסודה הרחק מהחוף, אל תוך האגם החשוך. כעבור מספר דקות הגעתי לאי באמצע האגם, ושמחתי שהצלחתי להתרחק מהחוף. רצתי בין קני הסוף, וראיתי במרכז האי הקטן גשר אבן, ומתחתיו מה שנראה כמו מחנה פליטים. אנשים ישבו שם ללא תנועה, נראים מאוד עגומים, עם מבטים נוגים ומיואשים בעיניים. רצתי אליהם שמח, ולא הבנתי למה הם עצובים. כששאלתי לכך, ענה לי אחד האנשים עם צחוק מיואש: "נסה לצאת מפה". לא הבנתי אותו, אבל תפסתי סירה ומשוטים, והתחלתי לשוט חזרה על החוף, אך משהו עצר בעדי מלהתקדם יותר מכמה מטרים מהאי, ספק יצורים תת-מימיים, ספק זרם המים עצמו, או מעין עיוות במימדיות של המים שהפך את כיוון התנועה שלי והפנה אותו אל עבר האי. הסתכלתי על הברושים הקודרים באי והירח החיוור שמעליהם, וגם אני נתקפתי עצב.