שנה חדשה איכשהו תמיד דורשת הערכה כולשהי של השנה שעברה, הרהור ותכנון של השנה הבאה, והשנה במיוחד כי אני משתחרר אחרי שש שנים של שירות בצבא.

השנה הזאת מתחילה בצורה לא מאוד טובה, כי היא מסומנת בשיא של מחלה, שהתחילה בסוג של שפעת לפני בערך חודש - שיעול עם ליחה שכמעט ועבר, אבל אז יצאתי להגנ"ש בעוטף עזה, ושבוע של שעות שינה מפוזרות, קור ותזונה לא מאוד טובה ממש החמיר את השיעול והוסיפו הרבה ליחה, ניזול וכאבים בגרון. לפני שבוע הכאב עבר, והשיעול הפך להרבה יותר יבש, והליחה שכן יצאה להרבה יותר "נקייה" (כמה תיאורים ציוריים ומגעילים!), אבל ביום שני התווספה התפתחות בלתי צפוייה של כאבי בטן ושלשול, וכך ביליתי את ליל הסילבסטר במיטה עם תה, צנימים וביקורים תכופים יתר על המידה בשירותים. בהתחלה חשבתי שזה קלקול קיבה ממנה כבדה שאכלתי במסעדה, אבל עכשיו נראה לי שהיא הייתה רק קטליזטור להתפרצות של ווירוס במערכת העיכול. נקודה לשים לב אליה - טכניקת היוגה לניקוי הגוף ע"י שטיפת קיבה שאני כל כך מחבב, ושעוזרת בצורה לא מובנת למחלות בדרכי הנשימה, יכולה גם להזיק. יש לי חשד מסויים שזה שביצעתי את הטכניקה כדי לזרז את ההחלמה מהשפעת יכל לגרום בקלות למעבר של הווירוס מהגרון לקיבה ומשם למערכת העיכול. המסקנה: להשתדל לא להשתמש בה בתור נסיון להחלים ממחלה, אלא בעיקר לניקוי כללי על רקע בריאות תקין, וכמו כן, כדאי להשתמש במים מהפילטר לשטיפה ולא מהברז. אפשר גם לשקול לחטא את הכלים שבהם אני עושה את זה ולהשתמש במים מורתחים, למרות שזה כנראה כבר מוגזם, כי אני משתמש בכלים נקיים ובסה"כ הכנסת מים לקיבה דרך הפה הוא תהליך טבעי ודי בטוח.

כל הסיפור הזה גורם לי לתהות פעם נוספת למה אני חולה כל כך הרבה. אני נוטה לפסול אורח חיים פיזיים כגורם - אני תמיד ישן מספיק ובשעות סבירות יחסית, אני די בררן במזון שאני צורך, שותה הרבה תה ירוק, לוקח תוספי תזונה, יחסית פעיל פיזית, לא מעשן, שותה לעיתים ממש רחוקות. האם יש לי נטייה מולדת לחלות הרבה? כנראה שגם פה התשובה שלילית, כי בתור ילד ובתור מתבגר לא זכור לי שחליתי יותר מכל אחד אחר בשכבת הגיל שלי. נשאלת השאלה - מתי החולי התחיל? והתשובה מאוד ברורה - התחלתי לחלות הרבה מאז שהתגייסתי לצבא, החל במחלת הנשיקה שחליתי בה בחודשים הראשונים לאחר הגיוס, המשך בכאבים הברכיים שהתחילו לפקוד אותי מהשנה השנייה בצבא, כאבי בפרקים נוספים, מחלות תדירות בדרכי הנשימה, מחלה וויראלית במערכת העיכול, כמו זאת שמתרחשת עכשיו, מבקרת אותי בתדירות של בערך אחת לשנה בשלוש שנים האחרונות, קרחות ממש קטנות על הראש שבאו והלכו כמה פעמים, זיהום בדרכי השתן שחוזר על עצמו בתדירות של פעם בכמה חודשים במשך כבר כמה שנים, הדרדרות קלה בראייה בעין שמאל, עייפות כרונית. החלק המעניין מבחינתי הוא שהרופאים שהלכתי אליהם ברוב המקרים לא יכלו להצביע על מקור מסויים לבעיה רצינית. אמנם יש את העניין שרופאים צבאיים, רובם ככולם, ממש גרועים, אבל הרי בכל זאת יש להם הבנה כלשהי ברפואה, ועשיתי הרבה בדיקות מאוד מקיפות וחוזרות ללא תוצאות חריגות. לכן, המסקנה היא שכנראה אין סיבה פיזית לבעיות רציניות וכלל מערכתיות בגוף שלי. המסקנה המתבקשת מכך היא - הגורם לרוב, אם לא לכל הבעיות שלי, הוא פסיכולוגי! בכל מקרה, גם אם היה גורם פיזי סביבתי שגרם לי לחלות בצבא, הוא כבר לא רלוונטי, כי אני לא הולך להמצא שם יותר.

המצב הפסיכולוגי שלי השתנה מאוד במהלך השירות בצבא. ברוב המובנים - הוא הדרדר מאוד. מצד שני, אני כן רואה בשינוי הזה מעין סבל שהולך להוביל להתפתחות. לפני הצבא הייתי די קודר, דכאוני, אדיש, מופנם, מודחק. אבל - הייתי די בטוח בעצמי, לא במובן החברתי, אלא במובן האינטלקטואלי והמעשי של הצלחה בחיים. הייתי בטופ של האנשים שיצא לי להכיר מבחינה אינטלקטואלית, הרגשתי שאני במדרגה העליונה במדד הזה ושכולנו חולקים את המקום על המדרגה הזאת באופן שווה, אין יותר טובים מאיתנו. התחלתי ללמוד לתואר ראשון במתמטיקה בגיל 14, נשרתי מהתיכון בכיתה י' כי ראיתי בו מכשול שמעכב את ההתקדמות שלי, מסגרת חסרת תועלת שמתאימה רק לאנשים שאחרת היו מכרסמים גרעינים ברחוב בלי לדעת קרוא וכתוב (אני עדיין יחסית דוגל בדעה הזאת, לדעתי החינוך במדינה הוא ממש גרוע. את הילד שלי הייתי חושב לשלוח לתיכון בארץ רק למען פיתוח כישורים חברתיים, ידע מעשי עדיף לרכוש במקום אחר), עשיתי את כל הבגרויות בסמסטר אחד כדי להפטר מהן, ולמדתי לתואר בלי המטרד של ללכת לתיכון. בלימודים שלי לתואר הייתה נקודה שלילית של חוסר רצון שלי להשקיע בלימודים, לא יודע אם זה חוסר התלהבות מהחומר הנלמד, כי דווקא יחסית התעניינתי, אבל רציתי להשיג מקסימום תוצאה במינימום מאמץ, והיות וזה תמיד הצליח, לא ראיתי שום סיבה להשקיע יותר ממה שצריך. זאת נקודה שאני אתייחס אליה בהמשך הפוסט.

כשהגעתי לצבא, עברתי הכשרה קשה של שנה. העביר לי אותה אדם אמנם מאוד חביב ומשעשע, אבל הוא היה מאוד שבוז ולא מרוצה מהתפקיד שלו ומכך שהוא היה צריך להכשיר אותי, וכתוצאה לא הייתה לי תמיכה אמיתית בתהליך, לא הוקנתה לי הבנה אמיתית ועמוקה של החומר - משהו שהבנתי בעיקר בדיעבד. כתוצאה, הבטחון שלי בעצמי וביכולות ההבנה והמחשבה שלי מאוד התערערו. לאחר מכן, התחלתי עבודה בתחום, שכאמור לא הייתה לי הבנה אמיתית ועמוקה בו, תחת פיקוד של אדם גם מאוד נחמד וחביב, אבל הוא השתדל לתת לי חופש פעולה ולא יותר מידי הסתכל על מה שאני עושה, מה שבפועל גרם לכך שהעבודה שלי די נמרחה ולא השגתי בה יותר מידי, דבר שהעמיק את הפגיעה באגו שלי, באמונה שלי ביכולות שלי ובעצמי. לאחר מכן, התעסקתי במשרה כמעט מלאה במטלה מאוד טכנית, מגעילה, מונוטונית שדרשה הרבה אינטראקציה לא נעימה עם אנשים. תוך כדי המשכתי לעבוד בתחומים אחרים באותה מתכונת ממקודם - חוסר הבנה, חוסר התלהבות, חוסר הדרכה, התקדמות מאוד איטית. אז נשבה רוח של שינוי - מילואימניק החליט להכניס רוח קרב למקום, התחיל לעבוד אצלנו בתור יועץ, נמצא כמעט כל היממה ביחידה, מעודד אנשים, משגיח עליהם, עוזר להם, מדריך אותם - בדיוק כל הדברים שהיו חסרים לי בשנים הראשונות בצבא. כולנו נרתמנו למשימה, ובפעם הראשונה הרגשתי שאני באמת תורם, באמת מפיק מעצמי משהו, הרגשתי שאני מתחיל להבין יותר, יותר לעומק, הרגשתי שווה משהו. ביוזמת אותו אדם, אני ועוד חבר עברנו הכשרה מחודשת של כמה חודשים, במהלכה באמת קיבלתי ידע והבנה עמוקה, פיתחתי יכולות וגדלתי. למרות שבאותה תקופה הייתי נשאר פחות או יותר כל הזמן בצבא, זה הייתה התקופה הכי שמחה שלי שם. מאוד שמחתי על איך שזה גרם לי להרגיש. לאחר מכן, מכל מיני טעמים פוליטיים וביורקרטיים של הצבא, האדם הזה הפסיק להיות חלק מאיתנו, אני הגעתי לצוות בתחום שלא התעסקתי בו קודם, תחת פיקוד של מישהו מאוד שבוז שהחזיק פחות או יותר הכול על הכתפיים שלו, אז לא היה לו זמן ותשומת לב בשבילי, בלי שום הכשרה והדרכה נכנסתי לתחום שאני לא מבין בו, וגם שהנטייה הטבעית שלי פחות נוגעת בתחום הזה. ביליתי שם הרבה מידי חודשים, במהלכם לא עשיתי כמעט כלום, כל הידע וההבנה שצברתי בהכשרה המחודשת התנדפו ברובם מחוסר שימוש והטמעה, וכמו כן ראיתי הרבה אנשים שכן הצליחו במצבים דומים לשלי, אנשים שנתפסים בעיני כהרבה יותר חכמים, מצליחים ומוצלחים ממני. כל זה הביא את ההערכה העצמית שלי שלא הספיקה להבנות מחדש לנקודת שפל חדשה. הרגשתי חסר כל ערך. לאחר מכן, חזרתי לתחום שממנו באתי, לפיקוד תחת אדם טוב ומתאים לי שכן קצת גרם לי להרגיש מועיל, שווה ומבין, אבל זה היה מאוחר מידי, הוא גם השתחרר זמן קצר לאחר מכן, זה קרה פחות משנה לפני השחרור שלי, והרגשתי שפשוט מאוחר מידי בשבילי להצליח בצבא. גם כל הדברים המטומטמים שיש בצבא - חוסר יעילות, קטנוניות, ביורקרטיה, לכלוך ואי-סדר במקום העבודה, הטפלויות של הרשויות הצבאיות לפרט, הצטברו למסה של נסיון מאוד מריר. וכך עמדתי בנקודה כזו: לא מאמין לחלוטין ביכולות שלי, בחוכמה שלי, באינטלגנציה שלי, מריר מהשנים הרעות שעברו, מרגיש חסר ערך, מלא שנאה ותיעוב עצמי, מרגיש חסר תועלת לחלוטין, מדוכא. הרגשתי שאני מבזבז את כספי משלמי המיסים שמממנים את משכורת הקבע שלי, שלא מגיע לי הלחם שאני אוכל. ההרגשה הזו גרמה לכמה וכמה ימים שלא אכלתי בהם כלום, כי כשפתחתי את המקרר וראיתי חתיכת לחם, או תפוח, הם הרגישו כל כך הרבה יותר נעלים ובעלי יותר ערך ממני שלא הרגיש לי נכון שאני אזין את עצמי על חשבונם, בכיתי וסגרתי את המקרר בחזרה, הרגשתי שקניתי אותם בכסף שגנבתי, שלא מגיע לי, אבל גם לא יכולתי להתפטר מהעבודה שלי, כי זה צבא ולא עבודה, אי אפשר לברוח ממנו. הבנתי שאני בדיכאון וניסיתי ללכת לשירותי בריאות הנפש הצבאיים (הסבר קצר: בקבע הולכים לא לקב"ן, אלא למכון לאנשי הקבע שמפנה אותם לפסיכולוגים אזרחיים שעובדים עם הצבא), אבל אחרי שמרחו אותי במשך כמה חודשים טובים, אמרו לי שפשוט אין תקציב בצבא לפסיכולוגים ושאולי ייפתח תקציב בשנה הבאה, שזה לא רלוונטי בשבילי כי אני משתחרר בשנה החדשה. שאלתי מה קורה אם איש קבע יבוא אליהם ויגיד שהוא חושב להתאבד, ואמרו לי שלמקרים מאוד דחופים כאלה יכולים לארגן איזה משהו, אבל שהמקרה שלי לא מאוד דחוף. לא רציתי לשקר ולהגיד שאני אובדני, כי אמנם עברו לי מידי פעם מחשבות כאלה, אבל לא ברצינות כי אני טיפוס מאוד רציונלי ושקול ואין לי נטייה אובדנית באופן כללי. הפסיכיאטר שנפגשתי איתו שם אמר שלדעתו יש לי דיסתימיה (מצב דמוי דיכאון), ושעכשיו אני במצב של דיכאון כפול, שזה שילוב של דיסתימיה ודכאון רגיל, אבל שאין ביכולתו לעשות כלום כי הוא לא קשור בשום צורה לחלוקת התקציבים הצבאית. הוא אמר שהוא יכול לתת לי נוגדי דכאון בלי טיפול פסיכולוגי, כי לזה יש כסף כי זה עולה כלום כסף. ידעתי שזאת לא אופציה, כי זה מטפל רק בתסמינים בלי לטפל בגורם, ומוסיף לחיים שלי תלות בתרופה בלי אופציה לצאת מזה. הבנתי שבעצם נאמר לי לחשוק שיניים ולחכות עד שאני משתחרר מהצבא. חשבתי שאני פשוט אנסה למצוא דרך להעביר את הזמן, ושיהיה בסדר כשזה ייגמר.

אני מניח שההבנה שאי אפשר ככה התפתחה בהדרגה, אבל היא נחתה עלי ברגע בצורה חדה יחסית - באחד הימים יצאתי מהצבא נסער ומדוכא במיוחד, וגם קצת עצבני. נסעתי לעשות טיול רגלי ביער כדי להרגע, ובמהלך הנסיעה עברתי את אחד הצמתים המרומזרים באור אדום כי לא הייתי מספיק מודע לסביבה שלי בגלל שטף מחשבות עצבניות ודכאוניות שעבר לי בראש. זה נתן לי ממש כאפה מנטלית, כי זה גרם לי להבין שאני עלול לא לשרוד פיזית את הזמן שנשאר לי עד השחרור, יכולתי למות בתאונת דרכים באותו הרגע. גם האבסורד של נסיעה עצבנית וחסרת זהירות למקום של רוגע תרם להבנה. בזמן הטיול ביער, החלטתי שאני חייב שינוי. כשחזרתי הביתה, קראתי על אוסף טכניקות להעלאת הביטחון העצמי, פיתוח גישה אופטימית, העצמת אהבה עצמית ואהבה לחיים, התמודדות עם דיכאון. זה אולי נשמע מפציץ, אבל זה בעצם דברים ממש פשוטים, שביסודם עומדת החלטה מודעת לחשוב בצורה כנה מחשבות חיוביות כל יום למשך זמן מה, בשילוב עם טכניקות הרפייה פשוטות. בערך אחרי חודש של תרגול, צברתי מספיק כוח נפשי כדי ללכת לפסיכולוג פרטי, כסף ומושגים כמו מה מגיע לי מהמערכת הפסיקו להיות חלק מהמשוואה. התחלתי גם לעשות ספורט בצורה יחסית קבועה, הצלחתי למצוא לפעמים דרכים וכוח להועיל בצבא ולהפיק מעצמי משהו. השבועות האלה היו השבועות הכי טובים בהרבה שנים האחרונות של החיים שלי, התקדמתי בצורה מאוד מהירה וחלקה למטרה שלי. אבל בחיים יש כמובן עליות וירידות, וקרו לי כמה אירועים די מצערים שטיפה ערערו אותי והאטו את ההתקדמות שלי, אז זאת לא דרך ללא מכשולים, אבל אני חושב שלמדתי להתמודד עם זה שבחיים קורים גם אירועים בלתי צפויים שלא ייחלנו להם, ושאפשר להתמודד עם כל דבר בגישה המתאימה.

ועכשיו הגעתי לנקודה הזאת, שבה בשבוע האחרון הבאתי בצבא יותר תועלת מבהרבה חודשים מלפני זה במצטבר, וחבל שזה נקטע ע"י הבלאגן בקיבה. כולם היו די משועשעים לראות אותי, שתמיד הייתי מאוד ממורמר, מתלונן ולא עושה הרבה, פשוט יושב ועובד ממש הרבה בלי לדבר יותר מידי. אני אמור לצאת מחר לחופשת השחרור שלי, אבל חבל לי כי בניתי על עוד כמה ימים כדי לסיים את העבודה שלי בצבא, אז אני חושב שאני אחזור לעוד יום-יומיים כדי לסיים את מה שהתחלתי בצבא. שמתי לב שאני ממש נהנה ומרגיש מאוד שמח כשאני יוצא אחרי יום עבודה ומרגיש שעשיתי הרבה היום, זה מרגיש ממש טוב, להיות מועיל, יעיל ולהפיק מעצמך הרבה. חשבתי ללכת לוויפאסנה בשבוע הבא, אבל ביטלתי בגלל המצב הבריאותי. עכשיו אני מתלבט אם ללכת מאוחר יותר לוויפאסנה או לחופשת סקי, בגלל אילוצי זמן לא יוצא לי לשלב את שניהם כי לא הלכתי לוויפאסנה במועד שרציתי מלכתחילה.

ההבנה העיקרית שצברתי בפן הרגשי היא שאני צריך לפעול מגישה קלילה חיובית, מגישה שאוהבת את עצמי, העולם והזולת, ומאחלת לעצמי ולכולם טוב, שמחה והתפתחות, ולפעול ממקום כמה שיותר עמוק, כנה ומחובר לרצונות שלי ולמהות שלי. קל מאוד לנסח, קשה מאוד להפוך למציאות, אבל מבחינתי התהליך התחיל, ואני מקווה כמה שיותר להטמיע את ההבנה וההפנמה הזאת בתוכי ולהפוך אותה להיות המציאות שלי.

עד כאן השנה האחרונה, או בעצם שש השנים האחרונות, או אולי כל החיים שלי עד עכשיו, עם חלק מההבנה שהצטברה מהזמן הזה. מה אני עושה הלאה? איך אני חי את השנה החדשה, השנה הראשונה שלי באזרחות? אני עדיין במצב שבו מאוד קשה לי להתחבר לרצונות שלי ולהבין איזה כיוון משמח אותי בחיים הכי הרבה, מה הייעוד שלי, מה התפקיד שלי, איפה עוברת הדרך שלי. אני יודע שיש לי זיקה, נטייה, יכולת ועניין מאוד גדול בתחום של מדעים מדוייקים. אני יודע על חלק מהדברים שאני רוצה: