יצאנו לעשן החוצה כי אבא לא מרשה לעשן בבית, אפילו במרפסת, מתוך איזה עיקרון מפגר, לא שאפילו הריח מגיע לדירה. היא הדליקה סיגריה בעצבנות, בטח מקללת את אבא שלי בשקט, שמה את הסיגריה בין שפתיה הסגולות הדקות. היא חייבת לעשן, כי היא נגמלת מלרצוח אותם, כשיש להם עצירות על האסלות הנקיות המבריקות המגעילות שלהם. היא מסתכלת עלי במרירות, חושבת על אבא שלי, ועלי, ואומרת: "בלאט, אני פאקינג נתקעתי בחור תחת מסריח, עם אנשים מפגרים ביותר!". אני אומר לה בתיסכול : "תסתכלי על עצמך, חתיכת צואה!". היא חייכה לעצמה בציניות וישר הבנתי על מה היא חושבת: "עדיף מלהיות אתה!". הסתכלתי על צדדיה המבריקים הסגולים ולפתע נתקפתי בדידות נוראית ובקושי שלטתי על עצמי כדי לא לגשת ולחבקה. ניסיתי לעצור את עצמי והזכרתי לעצמי שהיא רק גוש צואה שהתקשה מסריח ואני לפחות בן אדם. משום מה זה לא ממש ניחם אותי.