אני רואה את העולם דרכי שברי זכוכית, דרך מסכת דמעות רואה אני את המעיין שנובע מהקיר המדמם, מצייר ורד שביר של אגוניה על עורו הלבן, גורם לסיד לתפוח מריחו של הכאב ולהתקלף מן הקיר ולנשור כמו עלי שלכת על הרצפה המטונפת. הרוח חולפת על עורי, כמו פומפייה שמלטפת אותי, הורד דוקר, גורם לאצבעות להלבין ולתפוס בשברי הזכוכית הם חותכים בבשר העולם מתפורר. כשקירות מדממים הם מדממים כל כך הרבה.

אני מלך המלפפונים, אני רואה את המטבח דרך קופסת שימורים, דרך תער גילוח רואה אני את ברז החיים שדולף מקיר המטבח, משתין קשיחות בצורת לוגואים בלתי קריאים על הקיר האומלל, גורם למגבת להתאדות מרוב נוזל זרע מיובש, למה, למה?