אי שם בין הרים בעמקים שוכן ים של פטישים, חדים כמו מחט, רכים כמו מלח. פעם שחיתי ביניהם כאילו באמבטיית סוכר והם מטמטמים אותי במתיקות עם הלמות פראיות ברקה. על ראש ההר הוצב אוגר החלומות האינטרגלאקטי, מוציא את הדרקון המצויר שבי. מערבולות הסוכר הציפו את מוחי ולא הבנתי אם אין לים קרקעית או שאין אוויר מעליו, הדרקון הסגול בעל ארבע העיניים המסודרות בשורה חייך והוציא לי לשון. לפתע הים קפא, יוצר קווים שבורים וצלליות המהוות את מסגרת העולם. התחלתי לטבוע, או שמא לצוף, בקושי נחלץ מקווי המתאר החדים והקשיחים שלי שחתכו אותי עד דם וניתצו את היצור שהוא אני. נכנסתי אל תוך מסך האוגר, והוא נעלם כלא היה. הבנתי כי זה אני. קומו עכשיו לתחייה, קאורו נארוקו, קחו חשמל מברקי שיזיז את גפותיכם המתכתיות השחורות ואשר יצית אש יוקדת ואדומה בעיניכם, אשר יגרום לכם שוב לרוץ במבוכים הפירמדיליים ולשפד אותם על קוצי המתכת, השתחוו לי כי אני אדון החלומות, אני נפשותיהם של המכשפים השחורים, אני האוגר שרץ בגלגלו של היקום, אני המבט שננעץ בגבכם כשאתם מדממים ללא סיבה, אני הדבר שגורם לכם לרצות לצרוח כך שמיתרי הקול יתלשו החוצה ויתלפפו סביב צווארכם באחיזת חנק אימתנית, אני חוד הכפית, אני להב המטבע, אני כתם הנפט על הכביש, אני הוא איש המלפפון, מלפפון, מלפפון! מתחו חזק יותר את שמיכותיכם, פן אני אפרוץ לשם ואמלא את אוזניכם בלחש ההוא שאתם לא רוצים לשמוע, בלחש שכל אחד מאיתכם שומע ברגעו האחרון. אבל מצד שני, אם תבואו אלי הבייתה, תראו דלתות נפתחות ונטרקות על-ידי הרוח, תראו טפטים דהויים, מזווה מעובש, מיטה מכוסה בקורי עכביש, ותראו את גופתי שסועת הגרון שרועה לפתח הבית. אני לא חי, אך אני קיים. הייתי רק חלום.