שוב התעוררתי, אך הערפל עוד פה. עם הימים מופיע תחושה, שהוא היה פה מראשית הימים, ולא היה שום דבר חוץ ממנו, האור הקלוש והמעוט שעובר דרכו והים האפל, הנצחי, חסר התחתית. מימיו ספוגים במוות, כאב, ייאוש ועצב. אך רגשות אלו אינם של בני-אנוש חיים, אלא רק ריכוז אדיר של אמוציות שהתקיימו פעם, לפני זמן רב מספור, הרבה לפני יצירתי. אני שומע קולות קלושים, אך איני יודע, אם יצורים חיים משמיעים קולות אלו או שאלו הם הדי העבר הרחוק מזיכרון כל בן-אדם.

הזיכרון שלהם, של האחרים, שהיו פעם איתי, כשלא היה ערפל, כשהים היה כחול ולא שחור, כשראיתי את השמיים והשמש.

עתה, אני שומע רק הדי קולם, והוא כה חלש, עד שאיני בטוח, האם הם באמת קיימים או שהם הם מהדהדים רק במוחי. אם רק לפחות ידעתי, שאני שט לאנשהו, למשהו שונה מהים והערפל. אם רק היו גלים בים הזה! אז הייתי יודע, שהגלים יגיעו בסופו של דבר לחוף. אך לא, הים חלק כמו מראה קרה ואפלה, שלא משתקף בה כלום.

לפעמים אני רואה את פני האנשים שוויתרו על השחייה, שצוללים באיטיות לקרקעית שאינה קיימת, פניהם נסוכים שמחה שלווה, שקטה על כך שאין להם למה לדאוג, למה לקוות. לפעמים אני חושב, שכדי להצטרף אליהם, אך אני מגרש את המחשבה, בגלל התקווה לחוש ביום כולשהו שינוי, הלא לא כל חיי היה ים זה כה שקט ועגום, הערפל כה סמיך. אך הם מתקיימים, כאילו תמיד התקיימו ותמיד יתקיימו, בלי שום כוונה להיעלם. האור העמום דועך כל יום  מעט. קשה לשים לכך לב מיום ליום, אך עם הזמן אני רואה שהאור הרבה יותר חלש משהיה פעם. מעניין, מה יקרה, כשהוא ייעלם? האם יחול שינוי?

אם רק היה יצור חי נוסף שהייתי חולק איתו את המסע הזה! אז לא הייתי אפילו מצפה לחוף, העיקר שלא הכול אותו הדבר, כמו תמיד. אפילו לא יצור חי, לפחות קול חי מבין ההדים! קראתי אליהם, אבל הם נשארו קלושים וחסרי חיים. אני חושב, שאין סיבה להמשיך ולקרוא להם, אחרי הכל, הים והערפל נצחי, כנראה שכל מה שהיה, בעצם לא היה ולא נברא, כל זה הוא פרי דימיוני, שהתעייף מהמונוטוניות של הים. כנראה כך גם ההדים, פרי מחשבתי, המנסה להציל את עצמה מהכלא האינסופי הזה, כלא חסר הקירות. כנראה אפסיק לצעוק, כי כבודי העצמי הוא אחד הדברים המועטים שיש לי חוץ מהים, הערפל, האור החלש והתקווה לשינוי.