התהלכתי ביער עצי גופרית צהבהבים עם עלים אדומים כאש, כולם נטועים עם צמרותיהם באדמה ושורשים ברקיע, שורשים מכוסים אדמה ואזמרגד שהתחבא בזמנו מתחת לעולם שלם של שורשים סבוכים ועפר, עתה הוא מאיר את השמיים באור ירקרק של סוד כמוס שנתגלה. נחלים דקיקים כיסו את אדמת היער ברשת סבוכה וזרמו באיטיות של דבש, צבע מימיהם כשל עלי השלכת הזהובים שנערמו על גדותיהם. שמעתי זמזום של דבור ישנוני שהדהד בכל היער וגרם לעור התוף שלי לרטוט, לנוע פנימה והחוצה בקצב איטי להחריד, כמו טפטוף של מי תהום בתוך נקיק, כמו נקישות לשון של מת, כמו קצב הפעימות של המפץ הגדול, גורם לוואקום בראשי להתחלף עם משמעות הממלאת אותו עד תום, עד כאב, וכך חוזר חלילה. האוויר היער נצנץ בקצב האיטי של זמזום הדבור, כמו כוכבים בליל חג המולד, הוא היה דחוס, כאילו השורשים בשמיים הכבידו על העולם ומחצו אותו עם משקל אדיר של עולם תת-קרקעי שלם, אך הוא לא היה מחניק, כל נשימה ונשימה השריתה יותר ויותר רוגע ושלווה, כל נשימה ונשימה רוקנה יותר ויותר את המוח והיישות ממחשבות וטיהרה אותה, אך פחד מעומעם החל לחלחל אט-אט לתוכי.

היצור הזה הזכיר לי ערבוביה כאוטית של מיתולוגיות עמים עתיקים שלא שמעו אחד על השני מעולם, וגם אם כן היו אלה רק שמועות דלות ורחוקות כמו אור אש של מחנה אויב שנמצא בצד השני של הגבעה. כשאתה חולם על אויב, קל לך להכותו, אך כשהאויב עומד מולך בשר ודם, אתה מרגיש רחמים, הארה פתאומית, הבנה, כמעט טלפתית. ראשו היה ספק ראש אריה, ספק ראש אישה יפיפיה. גופו היה ספק גוף עקרב, ספק גוף היפופוטם. כנפיו היו גרומות, העצמות בלטו מתוכן, אך משום מה הן הזכירו לי כנפי נשר. זנבו היה כגוף נחש, ורגליו רגלי כבש. אך יותר מכל התבוננתי בעיניו, עליהן לא אספר פה. הוא שם לב לכך והצטרף לדבור בשירתו, שירה מונומנטלית, מרעידת עולמות, שוחקת עצמות, צובעת שיער בשיבה ואחר-כך במוות.

אחרי שנגמר הנצח והם סיימו לשיר, ומשירם נשאר רק הד קלוש הנמצא בכל מקום ומשכו עוד נצח אחד, הוא שאל אותי מה אני רוצה. גמגמתי, הוא נהם. שאלתי אם הוא שיכור, הוא חשף את שיניו העקלקלות. הצעתי לו סנדוויץ', הוא הכין את עוקצו למתקפה. הראיתי לו סיגריה אחרונה בחפיסה ושאלתי האם הוא רוצה אותה, הוא צרח וקפץ עלי ואז בהבנה שמואילה בטובה לבוא אליך רק כשאתה הולך למות, הושטתי את זרועותיי ופגשתי אותו בחיבוק. הוא הופתע והחל לשיר:

"עפר מילא את גרוני,

חייתי בין שורשיו של איגדרסיל,

הערצתי את האדמה ונשאתי תפילותיי אליה.

ואז עקרו ענקי ההרים את העולם ממקומו,

וקור אימים המית את גרוני,

הפכו לאחד המסדרונות במנהרת ההר,

מסדרון מלא לפידים דולקים באור כחול,

אור אוכל חושך, אור של מוות.

עמים רבים דעכו ומתו,

גרוני בגד בי ולא יכולתי לשאת תפילה להצלת נשמתם,

צפיתי בכולם מהחומה שלי,

משועבד על-ידיה,

כבול אליה בשלשלאות העולם החדש,

מאז לא יכולתי להפסיק לבכות."

החיה נעלמה, והקצתי עומד על ברכי באמצע היער, מול העץ הכי הגבוה והכי עבות היער, מחזיק בידי ניצב חרב התקועה באדמה, פני רטובות מדמעות, ספק שלי, ספק של היצור.