ישנו אצלנו הרבה אוייבים בבית ובגלל כללי נימוס מפגרים לא יכולנו לגרש אותם ובחוסר אונים בהינו בחיות המטונפות שישנו על השטיח. הצצנו מהחלון וראינו את המכונית שלנו נוסעת לאנשהו. יצאנו בריצה החוצה והתחלנו לחפש מי גנב אותה. משום מה כל שלב של החיפוש גרם לעוד ועוד תסכול, האשמנו ואיימנו על מישהו חף מפשע, התחילו לשנוא אותנו, התחלנו לשנוא את עצמנו.

כולם על גלשנים בתעלת הניקוז, הרבה אנשים שאני לא ממש מכיר וממש לא רוצה להכיר. כולם שטים וגולשים להנאתם ומתקדמים בתעלה, אני גולש אחריהם ומאוד רחוק מלהנות. כשהגיע הלילה החלטנו לעצור לישון. חשבנו לצאת אל החוף ולהקים אוהלים, אבל לאף אחד לא היה כוח לצאת מן המים ואפילו הגמדים השקדנים לא הביאו את אוהליהם איתם. לכן כולם החלו להרדם במימיה העכורים של התעלה.

בכיתי מתוך שינה, צרחתי וייללתי כמו חיה פצועה, הכאב שנבע מהצעקה המיס את הירח וגרם לו לנזול אל התעלה, והשאיר אותנו. בחושך. כשהתעוררתי, מטושטש ולא זוכר כלום מהלילה, היא חייכה ושאלה אותי מה נעשה בערב. אמרתי שנלך לבניין הגבוה בעל חמש הקומות עם חלונות ירוקים במסגרות אדומות ונעלה למעלה. עיניה ניצתו באושר.