אני וחברי הטוב ביותר ברחנו מהאויב בחשיכה האינסופית של היקום, נדדנו ממקום למקום בריצה עיוורת מלאת פניקה כדי שלא ישיגו אותנו. הגענו למקום מפלט, למקום המפלט, המקום שבו כל אדם אשר יחפוץ בהגנה ימצא אותה, וגם ימצא פיתרון לכל בעיותיו. עמדנו בסוף מסגרון סגור בצבע קרם עם מעברים בצורת מתומנים עם ארבע צלעות ארוכות יותר, אלה שהולכים עליהן והמאונכות להן, וארבע צלעות קצרות. המקום נראה קצת כמו ספינת חלל עתיקה. עמדנו בסוף תור שהתקדם נורא לאט, ראינו איך מידי פעם מתחילים להכניס אנשים לחדר ההמתנה וכל אחד בראש התור אוחז בחוזקה בידי הבא אחריו כדי להכנס בפעם הזאת לחדר שבו כל בעיותיו יפתרו. החבר התמהמה ואני מיהרתי לקראת פתח החדר כדי להכנס יותר מהר, כי פחדתי שהאויב ימצא אותנו פה ויהרגנו. נכנסתי וקיוויתי שהחבר יצטרף אלי. כל פעם שהדלת נפתחה, הוצאתי את הראש החוצה וחיפשתי את חברי עם המבט, התביישתי לצעוק ולקרוא לו, ניסיתי לצאת ולחפש אותו אך מנהל המקום, איש משוזף, זקן, עם ראש קצת דומה לתיבה, עם תספורת קצרה וקצת שיערות שיבה בקצוות, פנים מאוד גבריות עם קצת קמטים וחיוך ערמומי, חסם את דרכי החוצה עם הזרוע וחייך אלי חיוך ספק טוב-לב, ספק ערמומי. באחת הפעמים הוא לא שם לב שאני מנסה לצאת והצלחתי לחמוק מהחדר המיוחל.
שוטטתי במעברי המקום שהתגלה להיות מבוך ענקי של המתנה, חיפשתי את חברי אך ללא שום תועלת. כשעברתי על אחת מהסתעפויות התור לחדר, פתאום ראיתי שבעל המקום רץ לכיווני כאחוז אמוק ויורה בכל האנשים בתור מרובה אוטומטי. נגליתה לפני תמונה של הרג המוני בכל קומות המערה, אלפי האנשים שחיכו לישועה נשחטו בעודם בתור ההמתנה. האיש עבר לפני, קנה הרובה הצביע גם עלי, אך משום מה עלי האיש לא ירה. הוא המשיך לנטוע הרס וכאוס סביבו, רוצח את כל הממתינים חסרי הישע. החלטתי לנסות ולברוח מהמטורף כי מי יודע האם הוא ירה פעם הבאה שיכוון את הרובה אלי. ירדתי למעמקיו של המקום, לקומות הכי תחתונות וריקות, ראיתי אור שמש קורן מאחד המעברים והתקדמתי לעברו.
המסדרון נגמר במפרץ עם חוף אבני תלול. הפליאה אותי העובדה שהמקום שתלוי באמצע החלל מכיל בתוכו כל כך הרבה, אפילו ים גדול. מהאופק ועד לאמצע המרחק מהאופק ועד אלי השתרעה פירמידה ענקית. חשבתי שדי בטוח שאני אמור לשחות אליה, כי אין טעם לחזור אחורה, אין טעם להשאר במקום ואין שום מקום אחר בים ללכת אליו. מישהי שנראיתה כמו בתולת ים התחילה לספר לי על המקום, בדיוק כמו שמדריכי טיולים מסבירים: מה כל מקום אומר, מה הוא מסמל, מה כל דג במפרץ מסמל, איזה מהם אכילים ואיזה לא. באיזשהו שלב כשהיא המחישה לי אילו דגים אכילים היא דחפה לי לפה דג צבעוני כולשהו ואמרה: "הדג הזה למשל לא אכיל!" וצחקה. ירקתי אותו והיא אמרה שזה היה בצחוק ושזה אכיל. בזמן שכעסתי עליה יצאה מן המערה בחורה נוספת, הפעם שמנה ומכוערת. שלושתנו חשבנו מה עלינו לעשות, והגענו לאותה המסקנה שהגעתי אליה לפני כן לבד – צריך לשחות אל הפירמידה. התחלנו לטפס על החומה סביב המפרץ כדי לנסות להגיע לנקודת כמה שיותר קרובה לפירמידה כדי שנצטרך לשחות פחות. החומה נבניתה על-ידי יד אדם, והובילה למקום שנראה כמו מקדש אצטקי. ראינו בריכת אבן והחלטנו שזה מקום טוב להתחיל את השחייה שלנו. אחרי שסיכמנו על ההתנהגות שלנו ועל חובה לא לנטוש אחד את השני מאחור, השמנה קפצה לבריכה ואנחנו התכוננו לקפוץ אחריה.
לפתע ראיתי שהאיש המטורף, בעל המקום, מתקרב אלי מאחור. נבהלתי והתכוננתי לברוח או למות, מה שיבוא ראשון, אך האיש היה חסר נשק וחייך אלי חיוך רחב וטוב-לב. הוא היה לבוש בחולצה לבנה עם הדפס כחול של מדריך אולימפיאדה או משהו כזה. הוא הסביר לנו שאנחנו צריכים לשחות עד הפירמידה (תודה באמת, איך לא חשבתי על זה קודם?). הוא אמר לנו לעמוד ולשיר את ה"תקווה" כהמנון הארץ שאנו מייצגים, אז שרק במשרוקית והתחלנו לשחות.
הגענו במהרה לפירמידה ועלינו לראשה. שם שכב פתק מהאיש שאמר שהכניסה לפירמידה עולה 80 ש"ח למי שיהיה מעוניין. תהינו למה שמישהו ירצה לעלות לפירמידה. הבטנו סביבנו וראינו חשיכה מוחלטת שהחלה להתמלא בהרבה אורות רחוקים. למרגלות הפירמידה השתרע חוף ים. ממנו באו כמה אנשים ואמרו שהם רוצים לעלות אל ראש הפירמידה. כשאמרנו להם שזה עולה 80 ש"ח הם אמרו שזה מוגזם, אז עשינו להם הנחה ל50 ואמרנו בצחוק שזאת ההנחה למכירה המוקדמת של המקומות על הפירמידה. האורות התבררו להיות אורות של ספינות. הרבה ספינות נאספו סביב הפירמידה והתחילו כולן לרקוד ולקפץ על המים. המחזה אמור היה להיות מחזה מלהיב ביותר, אך שלושתנו משום מה לא כל כך התלהבנו.
איש מלנכולי בחולצה שחורה ואלגנטית יצא ממכוניתו הכסופה. מהמסעדה שליד יצאה בריצה אישה יפיפיה בשמלת ערב שחורה, נשענה על הרכב, פשטה את שמלתה בתנועה מהירה אחת ובעודה בוכה ביקשה מהאיש ואמרה שהיא כבר שיכורה שנה ולא קיבלה כלום. האיש פתח את חנותו בלי להגיד מילה והחל לבעול אותה. ממש כמו בבדיחה, היא צעקה כל כמה שניות שהיא גומרת, ושהוא ממש נהדר, ואחרי כמה עשרות פעמים שהיא גמרה הם נעצרו. שניהם נכנסו לרכב והיא אמרה לו שהוא לא מי יודע מה רומנטי כי הוא עדיין לא פצה את פיו. הגבר חייך חיוך עקום ונתן לה גליל נייר גדול שנראה כמו מכתב אהבה. היא חייכה חצי בציניות וחצי בכנות ופתחה את הנייר, חושבת שמצד אחד זה נורא נחמד מצד הגבר לתת לה מכתב אהבה, ומצד שני זה נורא מצחיק והיא הולכת לצחוק עליו בלי להפסיק כל עוד נפשה בה. להפתעתה, היא גילתה עיתון מלא מספרים ועובדות כלכליות במקום המכתב שתיארה לעצמה. היא זרקה מבט כועס על הגבר והוא פתח עמוד מסויים בעיתון והצביע על אחת הכתבות. הכתבה הודיעה על מטוס שהתרסק באזור איי יפן ואף אחד מנוסעיו לא נמצא. אחד השמות שם היה של האישה. היא נדהמה וזיהתה בגבר את בעלה.
כמו מתוך חלום, היא נזכרה איך עברה עליה השנה הזאת. הם התרסקו על אי מושלג תלוי באוויר, ודבר לא היה סביבו חוץ מאוויר, וארבעה איים סביב לו, אחד מכל צד של הרוח. מידי פעם בחורפים הכי קשים נוצרו שני גשרים מקרח לכל אחד מהאיים סביב ואז היית יכול לעבור מאי לאי. המטוס התרסק על האי האמצעי, הנוסעים שוטטו על האי, על האי שררה תרדמת זמן ואף אחד לא ידע ולא זכר מה קורה, גם אף אחד לא השתנה והיה יכול לשוטט על אותו האי המופלא לעולם ולא לשים לב לכך. בחורף האישה ראתה גשר מקרח, שמה את רגלה עליו והחליקה מייד לאי השכן. שם פגש אותה זקן יפני ומבלי להגיד מילה הוביל אותה על גשר אבן עם חומות בשני צדדיו לאי חדש, שהוא כבר שכן בים והיה מקום בטחה וגשר לעולמנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
