נסעתי אתמול ליומולדת של דאפה. כל מה שאני זוכר בבהירות זה כמה זמן לקח לנו להבין איך נגיע לשם, מאיפה, מי יסיע, איך ומתי נגיע חזרה, אין הסעה וכל השטויות האלו. כל זה ממש הרס לי את המצברוח ואני כמעט לא זוכר שום דבר מהאירוע עצמו. רק היה כיף לראות את פימה וקיריל שוב, מזמן לא ראיתי אותם. שוב היה לי מצברוח דכאוני ביותר.

 בזמן האחרון אני חולם סיוטים כל יום שישי. בלילה הזה חלמתי חלום שהעדפתי לשכוח, אבל כשהבטתי בבוקר בראי בחדר האמבטיה, נדהמתי לראות שהפצע נעלם, ואז הבנתי שהפצע היה בחלומי. נזכרתי שבחלום הבטתי באותו ראי וראיתי שכל פני הם פצע אחד ענקי, חלקו מדמם וחלקו מגליד (פאקינג יצירת Gore-Art!). היה דומה כאילו לקחו את פני, דפקו אותן כמה פעמים על קיר מתכתי מאוד מחוספס ואחרי זה שיפשפו אותן הרבה זמן, חזק וביסודיות על אותו קיר.

נראה לי שקם איזשהו ענף של כת השטן בעירנו: בזמן האחרון אני רואה יותר ויותר חתולים מתים שוכבים בעיר, עם עווית מוות מוזרה. זה נראה כאילו הם מנסים לחייך בכל כוחם, מאמצים את שרירי פניהם עד כאב ומתיחות כדי לחייך, עד שנתפסים להם כל שרירי פניהם בחיוך סרקסטי מטורף, עיניהם סגורות בגלל העור שנמתח עליהן בגלל המאמץ הקשה מנשוא. הלכתי עם חבר וסיפרתי לו את זה והראיתי לו את החתולים ואמרתי שחתולים ששוכבים שבועיים הם הכי טובים: עוד לא נרקבו, אבל אין בהם כבר את נוקשיות העווית, הם כברים מנופחים, חמימים ורכים כאלה, כיף לזיין אותם. הוא היה ממש קרוב להקאה אחרי זה, אפילו נבהלתי, הוא התחיל להיחנק ולהשתעל. אבל הוא אמר שזה לא בגלל החתולים, אלא בגלל שנתקעה לו ליחה על העינבל  ^_^

לפני כמה ימים חלמתי חלום מוזר, מין אוטופיה מעוותת. הייתי בתחנה המרכזית בת"א, קומה 6, הלכתי למקום ההוא שאפשר להשתין שם בחינם :) גיליתי שבנו שם קיר ואי אפשר לעבור. ליד היה פתח בקיר. הבטתי לתוכו וראיתי מין אולם בצורת קוביה שיורד למרכזו מלמעלה למטה מין מידרון ספירלה מרובע לאורך הקירות ואני עמדתי בקצה העליון שלו. למטה במרכז האולם היו מלא אנשים שצחקו, נהנו, התבדחו. ישר הרגשתי מין הרגשת שמחה, פסטורליות, הרגשה שמשהו טוב הולך לקרות. אחד מהם שם לב אליי ואמר: "הנה עוד אחד בא לרח' הגבינה!". שני אנשים קמו ורצו למעלה כדי לתפוס אותי. ברחתי, אבל לא מפחד, אלא מרצון לשחק, כמו בתופסת. נכנסתי לפתח אחר ומצאתי את עצמי בתחתית גבעת חול ענקית בתוך אולם דומה, בכל מקום היו שם עמודי מתכת ולמעלה הם התחברו למן רשת מתכתית, כמו בנייר משבצות. עמדתי בראש הגבעה וחיכיתי לשאר. הם באו בהמונים, קופצים עלי, מפילים אותי, כולנו מתגלגלים על החול, כולי מלא בחול, והיה כ"כ כיף, הרגשתי שימחה וחדוות חיים טהורה בזמן פוגו החולות המסיבי הזה (רגשות שאני לא הרגשתי כבר הרבה מאוד זמן).

נקודה למי שיצליח לקרוא את הלוגו הבא!