הלכתי וחיפשתי בגבעות השוממות, שבהן צומחת צמחייה דלילה מתוך חול חיוור. השמיים אפורים כבר כמה שבועות ולא רואים את השמש דרך העננים החדגוניים. ראיתי צריף עץ ישן, רעוע ועזוב. נכנסתי לתוכו. האוויר בחדר היה מחניק ויבש ביותר. כל מיני סמרטוטים כיסו את החלונות, אך כמה קרני אור האירו את החדר במקצת. הסטתי את הסמרטוטים מהחלונות כדי שיהיה יותר אור. החדר היה ריק מכל רהיטים פרט לשולחן ישן ומאובק שעמד בפינת החדר. באמצע החדר שכבה גופת אישה לבושה בסחבות ישנות בגווני האפור שהשתמרו די טוב. שערה היה שחור ומאובק, עורה היה בגוון לבן-כחלחל בהיר. אחת מעיניה הייתה חסרה, השנייה הייתה בצבע תכלת, היא בהתה בתקרה בלי שום הבעה. בשרה כמעט ולא נרקב, כנראה בגלל היובש והאטימות של הצריף. ידיי רעדו בהתרגשות כאשר חתכתי את חולצתה באולרי: האם סוף-סוף מצאתי את מה שחיפשתי זמן כה רב? הם אמרו שזה נמצא בצידו השמאלי של החזה. חתכתי את החזה שלה, אך נתקלתי בהתנגדות צלעותיה. אולרי אינו חד מספיק כדי לנסר את צלעותיה. שברתי רגל עץ מגולפת כבדה מהשולחן. הרגשתי שהיא כבדה דיו, וריסקתי במספר מכות את צלעותיה. בכל מכה השפריץ על פני מעט דם שעוד לא נקרש. כאשר רכנתי מעליה הרגשתי מעט את ריח הריקבון שהתנהל לאיטו בגוויה במשך השבועות שבהן שכבה בו, למרות התנאים הנאותים שבצריף. חתכתי בגופה ונברתי בה בזהירות, בעודי מרגיש סלידה קלה, עד שמצאתי אותו. תיארו לי אותו כתמצית רגשות האדם, הקווינטאסנציה של יישותו, מלא אמוציות מתערבלות ונאבקות אחת בשניה. כל זה לא תאם את מראה גוש הבשר חסר החיים, בעל המראה המבחיל. הם אמרו שאני צריך לאחד את יישותה עם יישותי, שחלק מליבה צריך להיות בליבי שלי, שצריך ליצור איתה קשר חזק, חזק יותר מכל קשר אחר. מאסתי ברעיון, לא אביתי לעשות את מה שעלי לעשות, אך אני חייב, איני אוכל לחיות אחרת!

נגסתי בלב והתחלתי ללעוס אותו. חשתי דחף עז לירוק אותו החוצה, הטעם היה מבחיל ביותר. אני שונא בשר נא!

הסטתי את ראשי לצד שמאל, הצמדתי את לשוני ללחי הימנית ולעסתי רק בצד שמאל של הלסת, כדי לא להרגיש את הטעם.  בלעתי את הבשר, אך מייד הקאתי אותו חזרה, ישר לתוך החזה המבותר. אני לא יכול לעשות את זה, אי אפשר הטעם של זה נורא מנשוא! אבל אני חייב, אדם לא יכול אחרת, הם אמרו לי. יצאתי מהצריף והמשכתי לחפש.

אולי לא הבנתי משהו נכון?