ברגע אחד הבנתי שטעיתי בדרך, הלכתי עם עיניים עצומות, או שדבר מה סימא אותי, שכבת נפט שחור על גלגל העין הצהובה. עכשיו אני רואה שאין צמחייה בצידי הדרך, לבני הדרך לא מטופחות ושבורות, עוברי האורח לבושים בבגדים בלויים ונועצים בי מבטים מטורפים, מיוסרים, חסרי תקווה. תמיד צעדתי קדימה, בלי לפנות לצדדים ומבלי לחזור על צעדי ולא שמתי לב כי תוך כדי אני יורד למטה, אל התהום. עצרתי במבוי סתום, סוף סוף עצרתי והחכמתי להביט למעלה, ודמעות של ייאוש ואכזבה מילאו את עיניי, כי הפסגה שכה שאפתי אליה התרחקה ואינה אלא כחוד מחט מרוחק ממני באלפי שנים, בקושי נראה לעין, ספק מציאות, ספק חלום, ועכשיו השרירים נמתחו בניסיון נואש וחסר תועלת להחזיר את העבר, לחזור אחורה אל הצומת שבה לקחתי את הפנייה הלא נכונה.

או שלא הייתה צומת ואין שבילים בעולם, אלא רק שיירת צעדים עיוורים ושחורים באדמה מלאת הבוץ ורפש, ומותר לי לסטות מהשביל שציירתי לי ביד חסרת רצון, ולפזר את צעדיי איך שייתחשק לנפשי. אני לא יודע מהי האמת, סביר להניח שאף פעם לא אדע, אך את עיניי לא ארצה להסיר מראש הגבעה, לא ארצה להסיר יותר לעולם!