כנראה התרגשתי יותר מידי מהעין של המרחב שקרצה לי וחלמתי את החלום הבא:

אני הולך עם מישהו (לא זוכר מי, בחלום כן זכרתי) ברחוב בת"א. השמיים מלאים עננים אפורים וקודרים, יש הרגשה שהולך לרדת גשם, מין מתח סמוי של הסערה שעתידה להתרחש. החלטתי ברגע מסויים שהאווירה הזאת אינה לרוחי ותקעתי את אצבעי בעלת הציפורן הארוכה לתוך המרחב רווי האוזון וקרעתי קרע קטן באריג בעל המבנה הספירלי שלו. נשאבתי בין רגע עם בן לווייתי דרך קרע זה וצצנו באחד מהסיבובים האחרים של ספירלת המרחב, ברחוב סואן בניו-יורק, מלא בגורדי שחקים משני צדדיו. כרגע ירד שם גשם, והשמש כבר יצאה והאירה הכול בחביבות, טיפות זהב מותך זורמות בין השלוליות. אך פתאום, באמצע כל האידיליה הזאת, ואני וידידי עוד לא הספקנו לנוח ולהתענג על האווירה הפסטורלית, ראיתי השתקפות של זקנה מבעיתה בשלולית ההיא. דימוי זה הדליק בי מין סצינה נבואית קטנה, מין פלאשבק, אבל לעתיד, מין חזון של מכונית שדורסת אותי ואת חברי, קרביינו ודמנו נשפכים ומתערבבים עם השלולית המזוהמת ועם טיפות הזהב. בהלה אחזה בי והבנתי שאני חייב לעשות משהו באופן מיידי. תקעתי שוב את האצבע במרחב ושוב בין רגע מצאנו את עצמנו במקום אחר לחלוטין. את השאר שכחתי, לא היה לי כוח לרשום.