שחור הילה, שבור כנפיים,

משוטט הנפיל, פי יבש,

בעצמותיו בוערת אש.

מחפש מעיין,

לא שם ולא כאן,

מקווה שבמים ישתקפו השמיים,

ילטפוהו ברכות, כאילו מציאות

ותיפול קרן אור, עליו, רק עליו.

כך בלב מדבר מבכה מלאך את הגלייתו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

שדים ובני שטנים, כולם עם קילשונים, ממעמקי גיהינום לי צועקים, לאור להבות השאול, ליד הסירים הרותחים, חוטאים צורחים, לשון לי חורצים, מאיימים עליי בייסורי עולם, באימה אינסופית, רוצים לרצחי, לייסרי, לקרוע בשרי, לשבר עצמותיי, לענות נישמתי. אני רק צוחק, חושף לעיניהם את איבר מיני ועונה בצהלה: "לכו תזדיינו, אני כל יכול!".

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עוד חלום שהיה לי לא מזמן:

המקום הוא מין מחנה נופש ליד גדת נהר במעמקי ג'ונגל עבות בסיגנון יערות דרום אמריקה. כולנו שם בערך כעשרה אנשים, הרוב גברים, שלושה ילדים ושתי נשים, עד כמה שאני זוכר. אחד הילדים היותר מבוגרים נעלם. כולנו חיפשנו אותו. אחת מהנשים צללה לחפש בנהר ומצאה אותו על הקרקעית. באותו זמן אני עברתי על הגדה וראיתי יונה לבנה עפה מתוך המים. היא הפחידה אותי. פתאום היא הפכה לאחד הילדים הקטנים יותר, עם פרצוף אכזרי ומטומטם באותו זמן, שוחר דם ובשר אנוש. עורו היה כעור גופה ששכבה במים כשבוע, כולו נראה כמין זומבי. (הילד שטבע היה סתם מת וכבול לקרקעית). כשברחנו מילד הזומבי, אני והאישה נתקלנו בשניים מהאחרים יושבים על הספה בפרצוף מזוגג וצופים בטלוויזיה. בטלוויזיה רקדו באיטיות הזומבי מהסרט המצוייר "משפחת אדמס" וחתול דומה לגארפילד, רק גבוה ורזה. שניהם שרים בקולות מונוטוניים ועמומים, כאילו שהם בוקעים ממתחת לאדמה :

"Low gravity,Black Power". עכשיו איכשהו הבנתי מה קרה לאנשים, כאילו מין קול של מלומד מימי הביניים בן מאות שנים בתוכי הסביר לי הכול. הם חלו בדיבור "שד המוות השחור". זה הופך אותם לזומבים עם כוחות על-טבעיים השוחרים לנשוך ולאכול בשר אנוש ולשתות את דמם וגם להדביק אותו בדיבוק ולהפוך אותם לזומבים רודפי-אדם בדיוק כמוהם. ברור, שהם היו רוצחים את כול המחנה בלי שום קושי, רק שהם רודפים אדם במין התקפים, וכול שאר הזמן הם נשארים בתנוחה אחת, אפטיים וחסרי תנועה לגמרי, עם מבטים מזוגגים, פיות נוטפי ריר. הם ישבו, הילד הגיע אלינו בריצה מהירה כרוח אך עצר ונעמד בהתקף אפטייה גמורה. תפסתי אותו, שמתי אותו על כתפי ורצתי אל מחוץ למחנה. בגבול המחנה הייתה גדר תיל ושער נעול. גגו של השער היה מכוסה פרווה. טיפסתי מעל השער עם הילד והמשכתי הלאה. הלאה עמדה שורה של קרמטוריומים ומטחנות בשר ענקיות. זרקתי אותו למטחנה, הפעלתי, חיכיתי, כיביתי, הוצאתי את שאריותיו, שמתי אותן בקרמטוריום הקרוב, הפעלתי, חיכיתי, כיביתי, הוצאתי את השאריות ושמתי בצנצנת זכוכית. חזרתי למחנה עם הצנצנת. הם עדיין ישבו על הספה, בלי תנועה, עם מבטים חסרי הבעה לחלוטין, פרט אולי לקצת עצב מוזר, תמהוני, אולי כמה למשהו לא מובן ובלתי מוגדר. האפר בצנצנת חייך חיוך רשעי וניסה לנשוך אותי. סגרתי אותו הרמטית ושמתי את הצנצנת במין קופסאת פלדה שקופה. האפר איכל אט-אט את הקירות והתקדם החוצה. נתקפתי פחד וייאוש. האישה הסתכלה עליי בחוסר אונים. פתאום הבנתי מה צריך לעשות. לקחתי שום, כתשתי אותו, הוספתי לצנצנת והשד מת.