רוח חזיוני לקחני לעיר הומה אדם, לשום מזרחי שוקק חיים בה. כולו רבגוני, מלא צבעים שונים ועזים, מלא ריחות תבלינים מארצות רחוקות, ריח זיעת אדם וחיה, גללי חמורים וסוסים, מלא קריאות זעקניות של המוכרים והקונים, צילצול פעמונים גס, נעירת חמורים וצהילת סוסים. כולם מלאי חיים ומרץ, רצים לפה ולשם, זועקים על המחירים הגבוהים, צוהלים על קנייה מוצלחת, מחייכים למראה פרצוף מוכר.

רק הוא יושב לו בצל, יושב, מעווה פניו לרעש והמולת הקהל, אומר לעצמו חרש: "עד כמה נמאס לי רעש האספסוף המלוכלך הזה, חיים את חייהם חסרי המשמעות, לא מניחים לי לחיות בשקט ובשלווה. הייתי רוצה להעלם למקום שקט, טהור, מוצל, שבו הייתי יכול להיות לבד, לשמוע את מחשבותיי בבירור, להנות השקט המיוחל." פתאום הוא מרגיש שהיום אינו יום ככול הימים, צצה לו מהיכן שהוא תקווה לא מובנת.

 פתאום הוא הרגיש בשינוי. הסוסים בכל רחבי השוק סירבו להשמע לרוכביהם, למרות הצעקות ומכות השוט, הם קפאו במקום וסירבו לזוז. הם צהלו בפחד, אפילו באימה, עווית בפניהם וגופם. האנשים לא הבינו מה קורה במשך כמה רגעים. אז הם התחילו להרגיש פאניקה מוזרה, חרדה לא מובנת, הפחד חדר לנפשם אט אט כמו מים המחלחלים לתוך הקרקע. באותו רגע שהפחד התחיל להפוך לאימה מוחשית וחרדת מוות התחילו להשמע ברחובות הסמוכים צרחות מבעיתות, כמו צרחות אנשים העוברים עינוי נוראי, צורחים עד שמיתרי הקול נקרעים ויוצא מגרונם לחש וחירחור של חיה גוססת, צורחים עד שכלי הדם בגרונם מתפוצצים ודמם מתפרץ וחונק אותם, צורחים עד כדי כך חזק שעור התוף נקרע והם לא שומעים יותר את עצמם. תנועת האימה ברחבי העיר דמתה לטבעת רחבה שאולי תופסת את כל היקום, והיא מתכווצת כשמרכזה סביב האיש. האיש מרגיש את השלווה משתלטת על גופו ונפשו, עוצם את עיניו ומחכה לרגע שהטבעת סביב היקום תהפוך לנקודה בו, תזרום ותצטבר בתוכו. האנשים סביבו התחילו למות. הם הרגישו את האימה הקרה זורמת בעורקיהם, מקפיאה את הדם, הם נושמים בקצב פרוע, כל עוד הם יכולים, נשימתם פוסקת, הם נחנקים אט אט, מרגישים את הכאב האדיר הזורם ופועם בכל נקודה בגופם, כאב בלתי נסבל, אפילו בלתי מציאותי. הכאב זורם בדמם, רותח במוחם, עוקץ בכליותיהם, חונק ועוטף את הריאות, מצטבר בקיבה ומאכל אותה, ודוחף את הנשמה יחד עם הצרחה הבלתי אנושית האחרונה החוצה ומשאיר את האנשים עם עווית מוות מזוויעה על פניהם, שרועים בתנוחות לא טבעיות לחלוטין על האדמה, גפיהם יוצרים זוויות משונות, גופו מסובב.

הוא הרגיש יותר ויותר את השלווה מתקרבת אליו, הוא כמעט ולא שמע את צרחות האנשים, הם נשמעו הרבה יותר עמומות וחלשות מההמולה שיצרו לפני הפורענות. מותם וסבלם של האנשים זרמו אליו בגלים שמילאו את נפשו בשמחה ורוגע, סוף סוף לא ישמע הוא עוד את הקולות הגסים האלה ויזכה לשלווה נצחית. הוא הרגיש את הכוח הכאוטי הבלתי נראה מילימטרים ספורים ממנו, כל האנשים סביבו מתים, שרועים כמו בובות ישנות זרוקות על רצפת בית נטוש. המהות של מיליארדי יצורים מתים, סבלם, נפשם, מעורבבים כולם בזרם שמתנקז לתוך נפשו, הצטברה בו, פעמה, זהרה. הוא הרגיש סיפוק מוחלט, שמחה אינסופית, שלווה מוחלטת, מימוש משאלתו התמידית. הוא פלט אנחת סיפוק עמוקה ושקטה ועימה יצאה מגופו נשמתו.