התעוררתי היום ב6:30 בבוקר במקום ב9:00 בגלל החלום הזה. הייתי מעדיף שלא לפרסם אותו משום שהוא מראה על הפיכתן של מחשבותיי ורגשותיי לרדודים ביותר, בהשוואה למשל, לחלום פרות אוכלות האדם...

אבל אני מעדיף לפרסם אותו בגלל אורכו הלא רגיל וגם כי אני חושב לחטא לא לחשוף בפניכם חוסר-עקביות כל-כך משעשע! אם החלום משעמם במקצת, אתם יכולים לדלג על פיסקאות, סידרתי את כל החלום לפי פיסקאות, חלקן מעניינות יותר, חלקן פחות, חלקן בכלל משעממות. אני מייעץ לקרוא את הפיסקאות: 4 ו 6-9.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ביקרתי בבצפר התיכון שלמדתי בו, בשבח. פגשתי שם את זרובבל וחיליק והחלטנו ללכת לסנוקר בערב. פגשתי שם משום מה את לייה (שאף פעם לא למדה בשבח).  טיילתי לי ברחבת בית הספר (שלמשהו נראתה בדיוק כמו בבצפר היסודי שלי ולא בתיכון) וביקשתי ממישהי סיגריה והוא נתן לי שתיים (נראה לי שזאת הייתה דאפה, ביתי, והן היו אל-אם רגיל). היא נתנה לי גם אש ולכן יצא ככה שעישנתי את שתיהן בבת אחת. איזושהן מורות שעמדו בשורה מוזרה ליד הגדר (ההפסקה כבר נגמרה ברגע זה) אמרו לי :"הי אתה! עם שתי הסיגריות! מה זאת החוצפה הזאת! זרוק אותן מייד!". כמה אנשים שלא היה להם שיעור שעמדו ליד צחקו, אני זרקתי את הסיגריות והתקרבתי למורות. המחנכת לשעבר שלי עמדה ביניהן, מעט מאחורה וניסתה שלא לשים לב אלי, אבל אמרתי לה שלום והיא ענתה בחוסר שביעות רצון (מעניין למה באמת, זרקתי בצפר ועכשיו אני בא ומסתובב פה ומעשן ומוריד את מורל התלמידים כנראה..). נעלבתי מעט, המצברוח האפור הפך לאפרפר-שחור ויצאתי מהבצפר.

אז נסעתי למטאליסט וקרה שם בדיוק אותו הדבר כמו שקרה במציאות, רק ראיתי הכול כמו בהילוך מהיר ועמום מעט, כמו בחלום (מעניין למה באמת..). מה שמצחיק שחלמתי בדיוק מה שקרה במטאליסט עצמו כולל העובדה שהכרתי את לייה שעוד בבוקר פגשתי אותה בשבח..

חזרתי מהמטאליסט בערב לשבח, פגשתי את זרובבל וחיליק והלכנו לסנוקר. המקום לא נראה כמו שהוא נראה במציאות, הוא נראה הרבה יותר מפואר, עם שערי ברזל מסוגננים ועם נברשות חשמליות כאלה עם הרבה מאוד נורות. לא היה כיף למשהו. חזרתי עם חיליק לתחנה, למשהו היו לו סיגריות והוא נתן לי אחת (רוב הסיגריות החלום היו מלבורו לייט, כנראה כי בערב לפני אצ'קו נתן לי ארבע מהן כדי שלא יהיה לי משעמם ללמוד) וחזרתי מצוברח ברגל לכיוון הבית (מת"א ללוד, פשוט גאוני). באמצע הלילה הגעתי לעירי לוד, את המסע שבין הערים לא ראיתי.

הרחוב שקרוב לבית שלי היה חשוך והלכתי בו בעצלות, עייפות ודיכאון. פתאום ראיתי מישהו מוזר הולך ברחוב מלפני. הוא הלך באיטיות, אבל בתנועות מהירות וקטועות, כמו מן עוויתות כאלה ברגל ימין, יד שמאל והצוואר שהתקפל בזווית חדה מידי לטעמי ימינה. שיערו היה דליל ופרוע, פה ושם שרד צבע שחור-אפרפר את שערות השיבה, למרות שהרגשתי איכשהו שבגיל האדם הזה הרבה יותר צעיר ממה שהוא נראה. הוא היה לבוש בבגדים מרופטים, כמו שתמיד ההומלסים לבושים בהם, על רגליו היו כפכפים. הוא היה נורא צנום וכחוש, פשוט מפחיד להסתכל עליו. רוחב הכתפיים שלו הוא בערך 25 ס"מ, והן שחוחות ומקופלות במן קשת עצובה כזאת. הוא גיבן, רגליו הולכות מקופלות בברכיו, כולו מקופל כלפי מטה, מקל הליכה בהחלט היה עוזר לו. הרגליים ובמיוחד הידיים שלו היו רזות ודקות נורא (אפילו הרבה יותר משלי!!), אפשר היה לשבור אותן עם מכה ממוצעת של מחבט טניס שולחן. העור שלו היה כולו שרוף עם הרבה בהרות וכתמים בשלל גווני החום. כל העור על גופו היה מתוח על עצמותיו למעט הפנים שהיו מקומטות נורא. היו לו עיניים או אפורות בגוון יותר שחור או כחולות נורא בהירות, כמו השמיים, אני לא זוכר בדיוק. היה לו מבט מוזר, מחלחל ומטורף בעיניים. פתאום הוא התחיל ליפול וידו השמאלית זזה במעגלים, מחפשת משהו להיאחז בו. התחלחלתי מהמחשבה שאצטרך לעזור לו, אבל למזלי עבר לידנו אדם אחר שנראה ממש דומה לו בלבוש ובמראה, רק שהוא היה ממש שמן ועל ראשו הקירח כובע גרב. הוא עזר לו קצת ללכת ונעלם לאנשהו. פתאום הגענו למין גומחה מרובעת בקיר ברחוב הזה (שלא קיימת במציאות). בגומחה התמקמו להם: ספה מרופטת ומשובצת, כורסא מרופטת (הרהיטים נראו כמו רהיטים שאנשים בדרך-כלל זורקים ברחוב), שולחן זעיר ועליו טלפון. הוא עצר ליד השולחן, הסתכל עלי, מלמל משהו לא ברור לחלוטין, והרים קלות את רגלו הימנית. לא הבנתי והסתכלתי עליו בסלידה. הוא חזר על המלמול ושוב הרים את הרגל. איכשהו הבנתי שהוא רוצה שאני אעמיד את רגלי על השולחן כדי שיוכל להעמיד את רגלו על בירכי ולדבר בטלפון נורמלי. אמרתי לו בסלידה גוברת שאין שום צורך בכך אבל הוא כ"כ התעקש ונראה כזה מסכן עד שהתגברתי על תחושת הגועל ועזרתי לו. בטלפון הוא חייג מספר, ודיבר שם עם מישהו באותם מלמולים לא מובנים ומעוררי חמלה בצורה לא מובנת. פתאום הרגשתי שחבל לי עליו, שאני מרחם עליו על כך שהוא חי כאלה חיים אומללים וריקים מכול שמחה והנאה, שהוא נראה כמו בהמה ומתנהג כמוה.

בבוקר חזרתי לשבח, שוב פגשתי את לייה, הלכתי לרגע להרים את הבדלים של הסיגריות שזרקתי בבוקר (זה יצא כאילו אותו בוקר רק ששני ביקורים שונים התמקמו להם באותו בוקר), אבל בדיוק מישהו הרים אותם. הסתכלתי עליו ואמרתי לו שהם שלי והוא צחק ואמר שהמקדים מנצח. חזרתי ללייה והיא אמרה לי שבכלל טיפשי שאני מעשן. היא הלכה לשיעור ואני ישבתי באיזושהו טקס של היוד-בתים עם שוגי ויגאל. הוצאתי סיגריה והתחלתי לעשן, פאשיסט בא והצטרף עם סיגריה מוזרה, פרלמנט ועוד משהו שאני לא זוכר בדיוק, משהו כמו Parlaiment Completely Light . פתאום ראיתי את פייאלניק מסתכל עלי, הורדתי את הראש לכתף של שוגי וסיימתי מהר את הסיגריה, בעודי רואה ארבע מורות מתקרבות. במשך הזמן הזה עשיתי את עצמי יושן. המורות לקחו לי את הידיים והסתכלו אם יש לי סיגריה, אבל את שלי סיימתי וזרקתי. הן הסתכלו על פאשיסט והוא הוציא את הסיגריה ממתחת לספסל ושאף. הן התרגזו ולקחו אותו אל המנהל. לפני שהלכתי ראיתי את לנה יורדת עליו שהוא אפילו לא מעשן סיגריות נורמליות כמו: ואז היא אמרה שם שלא מוכר לי ואני לא זוכר אותו ושפרלמנט איך שלא קראו להם זה סיגריות ללוחים (פרייארים).

חזרתי אל המשוגע ולקחתי אותו לקניון בת"א (לא ממש ברור איך הגענו לשם, ואיכשהו הוא נמצא ממש ליד שבח, בין המוסכים והחניות). נכנסנו למספרה והייתה להם שם מין מכונה שמסרקת אוטומטית את השיער וגם מספרת אותו. המשוגע התייחס למסע ספק בפחד מפני הלא ידוע, ספק בשמחה עזה על השינויים בחייו. הספרים הסתכלו עליו בסלידה וספק ואמרתי להם שיספרו אותו ויגלחו אותו וישטפו אותו וילבישו אותו כמו בנאדם ונתתי להם מספיק כסף בשביל זה. הם נענעו בראשם אך התחילו לעבוד. הם שמו את ראשו של המסכן במכונה והיא ניסתה לסרק אותו, אך השיער היה כ"כ סבוך ופרוע עד שהמכונה נתקעה, התחילה לזמזם ולנסות להתגבר על הקושי, אך היא נשברה מרוב מאמץ והלהבים פשוט נפלו לצדדים. הספרים זעמו ואמרו שזאת חוצפה וחוסר תרבותיות להתייחס ככה לשיער שאפילו המכונה שלהם לא הצליחה לסרק אותו. ואז פתאום ראינו אריה בקניון וכל האנשים נכנסו לפאניקה נוראית והתחילו לברוח מהקניון והספרים גירשו אותנו ואמרו לנו לצאת. בלית ברירה יצאנו, אך הספרים איכשהו השלימו את עבודתם והמשוגע יצא מהקניון  והפך להיות אישה צעירה בשנות ה25 לחייה, ממש יפיפייה בבגדים יפים ומחמיאים, מאופרת ומסופרת יפה, עם שיער שטני ארוך ומתולתל. היא ברחה לאנשהו. היה אז יום.

פגשתי זוג קולומביאנים שנראו כמו סוחרי סמים מדרגה גבוהה, המנהלים של העסק. איכשהו בלי מילים התחברתי איתם וביחד צחקנו על ההמון שבורח מהאריה. האריה נכנס לאיזושהי מערה מוזרה ועקבנו אחריו. המערה הייתה דומה לחנייה בכל קניון, רק שבמקום אספלט ומקומות חנייה הייתה שם אדמת חמר לחה ודביקה מלאה בתלים וגבעות קטנות. פגשתי שם מישהו שנראה בדיוק כמו ארגורן והתחברנו איתו בלי מילים. האריה התמקם לישון איפושהו וכך גם עשינו אנחנו כי כבר הלילה הגיע.

אני והחבר המסתורי (אני אקרא לו ארגורן, כי אין לי מושג איך קוראים לו, זה לא היה נחוץ) יצאנו החוצה וישבנו באור השמש העולה והבהירה במיוחד ליד מין כיכר ענקית, שלידה היה סניף בורגר-ראנץ' ולא היו שום מבנים חוץ משבח והמערה מסביב, אפילו הקניון נעלם לו לאנשהו, רק גנים ופארקים מסביב למרחק אדיר, עד כמה שהעין יכולה לראות הכול היה ירוק ושופע. וויקטור הצטרף אלי ואל ארגורן לשבת בשתיקה. למשהו היום היפה הזה ששימח אותי מהבוקר דיכא את כולנו וישבנו מצוברחים וכועסים על היום הזה, שהוא כזה יפה וכיף לו. עובדי הבורגר ראנץ' סידרו אלפי מנות אוכל בכיכר, מילאו  באוכל ושתייה את כל הכיכר, תלו מלא שלטים ודגלים צבעוניים, ססגוניים ושמחים וגדולים. כל זה נורא עצבן אותנו כי ידענו שאנחנו לא חלק מכל האירוע הגדול והכיפי הזה. אני וארגורן חזרנו למערה ווויקטור חזר לבצפר.

נכנסתי לשירותים במערה, שנראו כמו שירותים לנכים. הם היו ממש נקיים. השתנתי שם, אבל איך שסיימתי ארגורן פתח את הדלת כי האישה המשוגעת חפשה אותי. בקושי הספקתי לסגור את הרוכסן. התעצבנתי והרבצתי למראה, היא נפתחה וראיתי שם את כיפה (קיריל) שוטף פנים ומסתכל עלי במבט של "למה לכל הרוחות אתה מפריע לי?". היא דיברה איתי והרגשתי שהיא משוגעת, אבל בצורה שונה מן המשוגע שהיא הייתה פעם, הוא היה משוגע דכאוני ועצוב והיא הייתה כזאת מוזרה והיפראקטיבית. פתיחת המראה והדיבור שלה קרו באותו זמן וכשפתחתי את המראה וראיתי את קיריל אז התבאסתי והתעוררתי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כל הקטע הזה של הקימה בזמן כה מוקדם עורר בי זכרונות של כיתה ז', כשעוד הייתה קם בשש כדי להגיע לבצפר. נוסטלגיה צורבת ומרה על ה"ילדות האבודה" =P. הלכתי ללמוד למועד ב' באוניברסיטה... =\ בעע