בפעם הראשונה שבה עליתי על השביל העקלקל שעל הגבעה, פחדתי מהלא נודע ומהשטח העצום והבלתי מוכר שנפרש לפני. השביל הוביל אותי ליער עם עצים אפלים ודלילים שהזכירו לי בית קברות. העצים התחלפו עד מהרה בשטח די צחיח וחסר צמחייה דמוי סוואנה. התקדמתי בהססנות, שכן קודם העצים העניקו לי מחסה, ועתה הייתי חשוף ובלתי מוגן מפני הצרות הלא ידועות שחיכו לי בהמשך הדרך. הרגשתי בנוכחותן של חיות טרף באזור, וככל שהתקדמתי, כך ראיתי יותר ויותר מהן, כל פעם יותר ויותר קרובות אלי. הן התחילו לשים לב אלי, ואריה התקדם לעברי. לאחר היסוס קל חזרתי על עקבותי.

בפעם הבאה שהגעתי לשביל, קמה גדר ברזל שחוצה את השביל במקום שבו עצרתי בפעם שעברה. כשהתקדמתי לכיוונה במטרה לחצות אותה, אריה לבן הגיח מהשיחים משמאלי, מעבר לגדר, והתקדם לעברי. רצתי ימינה לאורך הגדר, מפחד לחצות אותה. חציתי אותה כאשר המלך לצידי, חצינו את הגדר והמשכנו את המסע אל תוך השממה.

שמענו קולות של פרשים מאחורינו, הם התקרבו במהירות, והרוכבים צעקו: “עצרו והזדהו! מי אתם ומה מעשיכם כאן?”. כאשר השיגו אותנו, נעצרנו, והמלך ענה: “אני הוא סר ריצ'ארד ואני נמצא בחיפוש אחר האמת". אני אמרתי שאני סר לושה ושאני איתו, והרגשתי מעט מובך.

המשכנו במסע אל עבר המזרח, כאשר המלך מתחלף בילד קטן, חייכני ושובב. לא ברור מה חיפשנו, אך ידעתי שאנחנו מתקדמים לעבר ארץ ציפורי הענק שנמצאת בקצה המזרחי של העולם,

ולא רציתי לספר לילד כדי לעורר את סקרנותו, שכן ידע שיעד המסע קשור לסוד לידתו.

עצרנו בדירה שדייריה לא נמצאו, פרשנו שם את המחנה והלכנו לישון. כשהתעוררנו, לילד לא היה כוח לקום, והוא ניסה להציץ במפה שלי כדי לגלות לאן מועדות פנינו. לקחתי לו את המפה ואמרתי לו שרק ילד חזק שיכול לקום מוקדם ולצאת למסע יכול להגיע לארץ הציפורים הענקיות. הילד חייך בהתלהבות וקם.

התחלנו לנקות אחרינו את הדירה, ותוך כדי הדיירת הקשישה של הדירה חזרה. היא חייכה ואמרה שזה נחמד כאשר אנשים צעירים וחסונים עוזרים לה לסדר את הדירה, כי היא כבר זקנה מידי מכדי להקפיד על כל פרט ופרט. חייכנו וענינו כי אין עניין של מה בכך, וכאשר סיימנו, בירכנו אותה לשלום ויצאנו לחלקו האחרון של המסע.