ישבתי בחושך וידעתי שמשהו מאוד לא בסדר, רציתי להזעיק עזרה. קראתי ליונת דואר שתבוא אלי, ופתחתי את החלון כדי להכניס אותה. היא נכנסה, נתתי לה שום כי חשבתי שהיא רעבה מהדרך, היא אכלה חתיכה גדולה מידי וכמעט נחנקה אז חתכתי את השום לחתיכות קטנות כדי שיהיה לה נוח. היא נכנסה ועפה בכל הדירה, אמא כעסה וגירשה אותה מהחלון. היא נכנסה שוב ואמרתי לה להיות בשקט. היא אמרה שיגלו אותה ככה עוד מעט, נאנחה והתחילה לתלוש חתיכות בשר מהזנב שלה ולבלוע אותן בשלמותן, כך המשיכה לפלג גופה האמצעי, כולה מדממת. תהיתי מה היא עושה. כאשר היא בלעה את עצמה כולה, היא התנקתה מהדם וגיליתי שהיא דומה לאוגר שלי כמו שתי טיפות מים, ככה אמא לא תחשוד, רק צריך לסדר שהיא לא תראה את שניהם בו-זמנית.

רכבתי על הדרקון האדום, הוא נראה לי יותר בטוח בעצמו מהצהוב. טסנו בכביש אספלט שהתפתל מטה סביבה לגבעה מיוערת ותלולה, גב הדרקון היה חלקלק וכל הזמן החלקתי לעבר ראשו כי טסנו למטה. הגענו לבית עם שלוש קומות, השמש כבר התחילה לשקוע, אמרתי שאני רוצה לישון, התכרבלתי מול דלת הכניסה, הדרקונים התכווצו והפכו לעכברים או מקקים ונכנסו ממתחת לדלת אל תוך הבניין. התעוררתי בבוקר והיה נורא קר, יצאתי לטיול לכיוון העיר, שוטרת שעברה שאלה אותי מהם מעשיי בבוקר נפלא זה, אמרתי לה שאני מתהלך להנאתי ושואף אוויר צח ושאלתי מה מעשיה, היא אמרה שהיא פספסה מחבל והלכה לחפש אותו. הרבה אנשים התרוצצו ברחוב בפאניקה. הרגשתי שיעמום וחזרתי לבניין, ונכנסתי לגן נטוש מאחורי הבניין, מקווה שצל העצים יגן עלי מפני השמש היוקדת.

הלכתי הבייתה בדרך מהתחנה המרכזית, ראיתי את ההורים של מישה רצים לשם, מאחרים, ונופפנו אחד לשני לשלום. עברתי ליד מקום לא מוכר, זה היה די מוזר בהתחשב בעובדה שאני עובר בדרך הזאת מידי יום ביומו. ראיתי פארק שעשועים ענקי וניסיתי לעקוף אותו מצד אחד, אך פתאום ראיתי חבורה די גדולה של ערבים שנראו די עויינים, אז העדפתי לעקוף את הפארק מהצד השני. שמתי לב שהרבה אנשים מתהלכים בסביבה עם מראה כאילו שהם גם הלכו פה קצת לאיבוד. רובם היו קשישים. פתאום קשישה אחת רצה לשער של גן השעשועים, שהיה מוקף בחומה, ועם פרצוף נורא מאושר הוציאה מפתח ענקי בגודל של אלת בייסבול ופתחה את השער. כולם נהרו אל תוך גן השעשועים כאילו מצאו את מה שחיפשו. גם אני נכנסתי לשם, אבל די בזהירות, כי ראיתי שהגן פשוט מלא חרא של ציפורים ופירות רקובים שנפלו עליו מעץ ענקי שצמח במרכז הפארק ועליו הסתירו את כל השמיים בטווח הראייה. המתקן היחיד בן חוץ מספסלים שהועמדו במעגל לאורך החומה נראה די מוזר: פלטפורמה עגולה שעומדת על הרבה רגליים, מתחת לפלטפורמה היה משטח קעור המחובר לרגליים, הוא היה מלא פירות רקובים, ומעל לפלטפורמה היו מספר קשתות גבוהות הבוקעות מצידי הפלטפורמה ומתאחדות גבוה למעלה, כמעט מגיעות לענפי העץ, בדיוק מעל מרכז הפלטפורמה. מיותר לציין שהפלטפורמה גם היא הייתה מכוסה בחרא של ציפורים. כל המתקן והחומה סביב הגן היו בצבע סגול כהה בעל גוון מחליא מעט. ראיתי גם את הציפורים, להקה ענקית שלהם שנחה על ענפי העץ, כל הציפורים ירוקות בוהקות, שמנות, קטנות ועגלגלות כמו כדורים. כשנכנסנו התחילה בקירבם מהומה והם החלו לעופף מעל למתקן, ממלאות את כל האוויר במשק כנפיהן הקצרות, וכמובן מחרבנות לכל עבר. הזקנים לא נראו מוטרדים מידי בשל העובדה, אך אני טרחתי לשים מן פיסת עץ עגולה על הראש בתור מטרייה.

אני זוכר שרצתי מצד אחד של הפארק לשני, עם מטרה ברורה ותכליתית מאוד, ולפתע הבנתי שמתקיפים אותנו. נראה לי שאלה היו הציפורים, אבל איני בטוח בכך, אולי אלה היו בני ברית של הציפורים שבאו בהזעקתן למקום. הפכתי לאפרוח צהוב קטן, ולחמתי באוייבים, שגם הם היו ציפורים. שמתי לב שאיני נלחם לבד ועוד הרבה ציפורים טובות שבאו מאיפשהו לוחמות לצידי. אני וברווזה צהובה אחת הצלנו את החיים אחד של השני פעמים רבות, וכשהקרב נגמר (אני לא בטוח אם ניצחנו באופן זמני וגירשנו את האוייבים או שהם נזכרו במשהו שהיו צריכים לעשות ובעצמם טסו משם) הלכתי אחריה, אך אבא שלה שהיה ברווז אפור אמר לי בכעס ללכת להיות עם ציפור אחרת וגירש אותי. אחרי שהם נעלמו במורד הרחוב עקבתי אחריהם, ראיתי את הסמטה שהם כרגע פנו אליה ריקה, ונכנסתי לאחד הבתים החצי הרוסים בתקווה לראות אותם. ראיתי אסיפה גדולה של יצורים שונים, כולם הומנואודים, וכולם בחליפות שנראות די טכנולוגיות. הם דנו באבידות ובקרבות שנשמעו כמו קרבות חלל.

חזרתי חזרה לגן ופגשתי כמה אנשים שלחמו לצידי, ושלושה מאיתנו הלכו לחפש את האוייב, להבין למה ברח ולאן.

בצאתי מהספינה ששטה על הגלים הכחולים תחת השמיים הכחולים עוד יותר, נעלתי את פתח הספינה ומשום מה נתתי את המפתח לאחד מחבריי, בחור בלונדיני עם שיער קצר בחולצה כתומה. עברנו מדבר ענקי והגענו למצודת האוייב כדי לגלות שהיא נטושה. הייתה שם מכונה ענקית שתיפעלה את כל המקום, היא הייתה מסובכת מידי לקליטה והבנה, אנחנו רק הבנו מאיפה יוצאים שם מי שתייה ואיפה יש מתקן להפיכת מים לגזוז. יצאנו לכמה סיורים שהעלו חרס בידינו. עבר בי זיכרון קלוש של חוף ים זהוב עם גבעה עם מעט צמחים בראשה, צותתי מראש הגבעה לשני אנשים שעמדו על שפת הים. התחלנו לדבר על לחזור לספינה, וביקשתי בנימוס מהבחור את המפתח. הוא סירב בלי להסביר. האיש השלישי כעס, ואז פשוט התמוסס באוויר ונעלם לאנשהו. הייתי נורא מאופק משום מה ושאלתי את האיש למה הוא מסרב להחזיר לי את המפתח. הוא שאל אותי אם יש לי אמא בספינה. עניתי שכן. הוא שאל אותי אם יש לי אבא בספינה. עניתי שכן. הוא שתק. הבנתי שהוא יתום. מן הסתם זה לא נראה לי כמו סיבה טובה לא להחזיר לי את המפתח, אבל לפחות הבנתי אותו ולא כעסתי.

המכונה התחילה להתקלקל, מים וקיטור משפריצים מהברזים בכאוטיות, וגז עם טעם נורא מתווסף למים. יצאנו לסיורים אבל כבר בנפרד, הפסקנו לדבר משום מה. יום אחד פגשתי אותו ליד הברזים, מנסה לשתות. הוא ראה שאין טעם, הסתכל עלי, הסתכל על קפל במכנסי, תפס בו ואמר שזה ווריד מאוד מרכזי בשק האשכים ושהוא רחב כמו הדרך עד חיפה ואם חותכים אותו הדבר שקול למוות. זה בהחלט נשמע כמו אזהרה והסתכלתי לצדדים כדי לבדוק שאין אויב לידי.