באמצע הכנרת עומד מגדל. הוא נראה לכולם כמו מגדל שמירה נטוש ואף פעם איש לא הבין את יעודו. אנשים לא היו מתפלאים נוכח העובדה, אלא אם כן המגדל היה עשוי קרח, ולא הראה נטייה כולשהי להנמס אפילו בימיו ההכי חמים של הקיץ הישראלי. בכל מקרה, אנשים לא התפלאו יותר מידי ולא חקרו את התופעה, כי אין פה אפשרות קסומה ליצור פצצה חזקה יותר או דלק יעיל יותר, וכל העניין נשאר בגדר אחת התעלומות הקטנות שטרם נפתרו, והעובדה שהן טרם נפתרו לא הפריע לאיש, ואפילו להיפך, היא הפכה את העולם באופן כולשהו למקום מעניין ומסקרן יותר, מקום שעוד יש בו מה לגלות ולחקור, למרות שלאף אחד לא באמת אכפת.

משום מה לנו כן היה אכפת, ונסענו לכנרת לחקור את התעלומה. עמדנו על חופה ותהינו איך נגיע למגדל, איך הוא נוצר, איך הוא לא נמס והאם זה באמת חיוני שנענה על שאלות אלו. אף מונית לא רצתה להסיע אותנו למגדל, ועל האמת די הבנתי את הנהגים, כי לא כל אחד מוכן ללכת על מים, במיוחד על מי הכנרת הידועה לשימצה בזכות ההולכים על מימיה, אפילו תמורת תשלום נכבד. בסופו של דבר מצאנו מונית נטושה עם מכשיר בלתי מזוהה על גגה שאיפשר לה לנסוע על המים וגם לצלול לתוכם. נסענו למגדל ואני לא זוכר דבר משהותנו שם. אני זוכר רק שקפי הרצאה שמסבירים לנו שבקוטב הצפוני יש קרחון מיוחד שאין מתחתיו שכבת מים והוא ממשיך וממשיך באלכסון אל תוך מעמקי האדמה, ויוצא במקום אחר לגמרי בכדור הארץ, סיכת קרח שתקועה בכוכב הלכת שלנו, לא ברור על ידי מי נתקעה שם ולאיזו תכלית.

חזרנו לחוף ויצאנו להשתכשך במי הכנרת, משום מה בבגדינו. נשענו על גדר בנויה מבולי עץ שהפרידה את המים מהחוף. אבא הסתכל על המונית שלנו והשתעשע בגלל השלט עליה שאמר: "Warning! Nuclear facility” . קצת דאגתי לגבי הקרינה, אך דאגתי זו נשכחה במהרה נוכח הנוף שנשקף לעינינו.

גבעות גבוהות מכוסות בדשא הכי ירוק שראיתם בחייכם, כמו הדשא של השכן רק בלי רגשות טינה, גדרות אבן קטנות וסימליות מבדילות בין שטחי אדמה של הכפריים, שדות ירוקים של שיבולת וחיטה שטרם הגיע זמנם להקצר, שטחי מרעה מכוסים דשא גבוה וכנראה ערב לחיך הבהמות הרועות בהם, כי הן בהחלט נראו מאושרות. היו ליד החוף הרבה סוסים מיניאטוריים בעלי פרווה, נורא דומים לכלבים, אבל משום מה ידעתי שאלו סוסים. הם צהלו ודילגו ופיזזו על השדות בחדווה, ואנחנו הסתכלנו בהערצה על תנועותיהם האציליות והמעודנות, מתפלאים נוכח יופיו התמים של הטבע באזור שכוח אל זה. לחלק מהסוסים הייתה פרווה בכל צבעי הקשת, וזה נורא הדהים אותי כי לא ידעתי שסוסים כאלו קיימים. אבא אמר שקוראים להם כִתמִיוֹת, ואמא אמרה בצער שהסוסה ליד האסם נורא גבוהה, ואני ואבא צחקנו ואמרנו שגובה זה לא הדבר הכי חשוב בבחורה. החיוך לא מש מפני במשך כל אותו הזמן.