קבעתי להפגש עם אצ'קו ופיין בת"א, עליתי משום מה על רכבת ועברתי בטעות את ת"א אז החלטתי שעדיף אני אפגוש אותם בחיפה. פלאשבק של אולם אפל וריק, אני ופיין חוגגים יומולדת, חתול לבן מתנדנד על נדנדה דרך כל האולם, מישה שמח ומשחק איתו, בלונים דוממים בפינות, לי דווקא עצוב. הגעתי לחניה ופגשתי את אבא. נכנסנו למפעל היי טק ועשו לנו שם סיור. הערתי למתכנת הערה שימושית שתייעל את עבודתם פי כמה וכמה, הוא התרשם והציע לי לעבוד אצלם. יצאתי עם אבא לחניה ושם תקפו אותנו שני זבובים שגדלו במהירות די מדאיגה, הם ניסו לנשוך אותנו, גדלו לגודל של תפוח והתחילו לעבור טרנספורמציה לחולדות. גירשנו אותם לרגע ומשום מה התחלנו לנקות בהיסטריות את המכונית מכל מיני זבל, בינו קונדומים משומשים שלי (Oo ). הזבובים חזרו ושמתי לב שהקונדומים נורא דוחים אותם. פתחתי אחד והשפרצתי עליהם נוזל זרע והם ממש ברחו ממנו וזה נראה כאילו הם נכווים ממנו. מרחתי לעצמי ולאבא את הפנים בנוזל הזרע שלי. הם הפסיקו לנשוך, אבל גדלו לגודל של חולדות ממוצעות ועקבו אחרינו. נכנסנו חזרה לעבודה וכולם כבר הלכו משם, חוץ ממזכירה מעודנת שנברה בניירות ולא שמה לב לצעקות שלנו שיש פה מפלצות קטנות ומסוכנות. הזבובים גם לא נגעו בה משום מה והתחילו לכרסם כל דבר בבניין החשוך. אבא הורה לי לכלוא אותם, בעוד הוא מתכנן נוסחה כימית או ביולוגית שמשלבת את נוזל הזרע שלי כדי לנטרל אותם. אני כולא אותם בשקית עם נסורת והם לא מצליחים לצאת. פתאום אני מבין שהאוגר שלי גם נמצא שם, ומתחיל לדאוג קצת לשלומו. אני פותח בזהירות את השקית כדי להוציא אותו, ופשוט נחרד וצעקה נוראית יוצאת מפי: האוגר פשוט הרוס, כמו בובה שנדרסה ע"י משאית, הפרווה שלו מרוטה ותלושה, הראש והזרועות שלו מסובבים בתנוחה לא טבעית לחלוטין, והוא חצי סוגר את עיניו וגורם לי לבכות מרוב חמלה, אבא לא שומע כי הוא עסוק עם המבחנות, אני צורח מרוב ייאוש, נחנק בדמעות ומתעורר.

אנחנו הולכים בתוך הבית הנטוש, בית רב-קומות, מזכיר לי בית-ספר, בחוץ יש קצת אווירה של חוות סמים, שומרים ערבים עושים פטרול. על הרצפה שוכבות זכוכיות שבורות, קרני שמש אחדות הבוקעות מבעד לחלונות קטנים מדגישות עוד יותר את האופל השורר במקום, שולחנות ירוקים ומאובקים עם שמות חרוטים שמתו מזמן עם בעליהם, לפעמים דפים מצהיבים הציצו מבעד לחלקי תקרה שקרסו ונפלו על הרצפה, כאילו מזמינים אותנו לעלעל בהם ולהציץ לחיים של השמות שעל הקיר. לפעמים צעד רועש של מישהו מאיתנו הפר את שלוותן של כמה יונים וגרם להם להתעופף מתחת לתקרות המתקלפות. לפעמים שמענו יונים מתעופפות בחלקים אחרים של הבניין, וזה גרם לצמרמורת קרה לעבור בעמוד שידרתנו, מהמחשבה שאנחנו לא לבד.

נכנסנו לחדר אחד בקצה הבניין, ראינו גדר חיה מחלונות גדולים שהחדר הואר דרכם בצורה די טובה. ראינו מכונית עוברת בחוץ והתכופפנו כדי שלא יבחינו בנו. החדר נראה כמו כיתה בבית-הספר התיכון שלמדתי בו. שמענו קולות מלמטה, זה נשמע קצת כמו סיור מודרך. הצצתי למטה וראיתי את המורה לשעבר שלי לכימיה מסבירה משהו לאיש בחליפה, מקריח, שמנמן ולובש משקפיים עבות. הם עלו במדרגות לכיוון החדר שלנו. כולנו התחלנו להתרוצץ, מחפשים יציאה, אך היציאה היחידה הייתה למדרגות. בלית ברירה נתלנו כל אחד על אדן של חלון אחר. הם נכנסו לחדר והמורה התחילה להסביר לאיש שהם הולכים לשפץ הכול כאן ולעשות הכול מתאים למטרה מסויימת שלא קלטנו אותה. אחרי שהם יצאו המשכנו לסייר בבניין.

עלינו לגג, שמש קרירה ונמוכה האירה שמיים כחולים חסרי עננים. קפצנו מחלקים של הגג לחלקים אחרים המופרדים בחומה נמוכה. מצאנו על הגג כמה פירמידות שקופות דומות לפירמידת הלובר. אחת מהן הייתה שבורה ונכנסנו לתוכה. בתוכה היו מדרגות המובילות לחדר בבניין שאין אליו גישה מתוך הבניין עצמו כנראה. החדרים נראו ממש מסודרים ולא נגועים על-ידי הזמן, למרות שכולנו הרגשנו שכבר שנים רבות לא היה פה אף אדם. כולנו התפזרנו בחדרים השונים. אני בחנתי חדר עם ארון בגדים עם דלת שקופה, שבתוכו בפליאה רבה מצאתי כובע קוסם מחודד גדול. לבשתי אותו והשתעשעתי מבבואתי המגוכחת אשר הביטה בי מן המראה. אז מישהי קראה לכולם וראינו שהיא לבשה כובע ליצן  חצר משעשע. המשכנו לסייר ביחד בחדרים, והגענו לחדר מפואר במיוחד, עם מיטה בעלת חופה, אפיריון (חשבתי שיש מילה אחרת לאפיריון וחיפשתי בגוגל את המילה הרוסית ונמצאו כמה לינקים לפירושי חלומות, הסתקרנתי ונכנסתי, כולם אמרו את אותו הדבר: "אתה תהיה מוגן"). שכבתי במיטה והרגשתי שהמצעים והשמיכה נורא רכים ונוחים, הרגשתי ממש בנוח במיטה הזאת, הייתי רוצה אותה לעצמי. אחרי זה קמתי ופתחתי ארון יפיפה מעץ מגולף. הוא היה מלא במכתבים. התחלתי לקרוא בקול לאחרים, והתברר שאלו הם חדרים של שושלת מלכים שמתו מזמן, והמכתבים האלה הם של בני המלוכה הצעירים שמתו לפני הגיעם לבגרות, ומשום מה כל העניין נורא ריגש את כולנו ואפילו נקוותה בעיני דמעה. הרגשתי שאני אוהב אותם בכל ליבי.

בסוף הבנתי שהמורה רוצה להקים להם פה מוזיאון הנצחה וזה לא מתפרסם כל כך משום מה.

שניהם הלכו בזהירות על גשר הזכוכית. לפתע אחת הלבנים נתבקעה מתחת לרגליו של הגבר והוא נפל לתהום. מוות. הילדה חשבה לרגע, ובמקום הגבר עלה הילד שהוא היה פעם, והתערבב עם מהות הגבר. הם צהלו ושמחו, כי הם נצחו את המוות, והחלו לקפוץ כמו משוגעים על הגשר, שוברים את הזכוכית, שהשומרים יבואו ויצעקו, להם כבר לא אכפת.