אתמול נסעתי לטיול שנתי לאנשהו, ישבתי ליד מאשה, מקדימה ישב חיליק, הרצתי איתו מלא צחוקים, זרובבל יושב משמאל, אנחנו מסתכלים אחד על השני במבטים מוזרים מידי פעם, ברקע מתנגן דיסק שלי. חיליק שואל איזו להקה זאת עכשיו, אני צוחק ואומר שזה קריידל =P מאשה שואלת איפה אני גר בראשון ונשכבת עלי בוולגריות. נראה לי שהיא בלבלה אותי עם מישהו.

אז פולה מסיעה אותי, את פיין ואת לאון מת"א ללוד, היא נהגת חדשה ונוהגת ממש גרוע, אישה שולטת בהגה, אני נורא מפחד מתאונה. היא מורידה אותי ואת מישה בכניסה ללוד וחותכת לאנשהו עם לאון דרך כביש חצץ בטענה שזה יותר קרוב לבית. אמרתי למישה שהנסיעה נורא הפחידה אותי בגלל איך שפולה נהגה, הוא צחק ואמר שזה לא היה כזה גרוע.

זחלתי עם דימה ביער מוזר. יער ביצתי כזה, ריק מחיים, שקט כמו קבר, כל הירוק היה ירוק של עובש וטחב, וגם הם היו מתים. הוא סיפר לי על סדרת הרצאות שהוא עובר, שמספרת על איזה פרופסור שהמציא משהו לגבי יצורים שנראים כמו בוטנים ענקיים, מדברים ושרים, וכל זה קשור איכשהו לקומיקס. אז משהו מעיף אותו למעלה והוא נוחת באמצע גבעה שנראית כמו הר געש כבוי, גם הוא מכוסה טחב, עובש ואפילו עצים מתים. הלכתי להוציא את הגופה שלו והתווכחתי עם עצמי בדרך אם נשמתו מעדיפה שגופתו תקבר בשלום או שהיא מעדיפה שלושה יחיה בשלום ולא יכנס למקום ההוא. סיירתי בפנים, הכול היה ריק ומת, המדרון תלול גם מהצד הפנימי וגם מהצד החיצוני. ברגע כולשהו כמעט ונפלתי, עמדתי על הקצה והחזקתי עם יד אחת בסלע. ניסיתי להתפס עם היד השניה, אבל במקום שרציתי לשים בו את ידי ראיתי לטאה. הקטע התחתון של הגוף שלה, מהאמצע ועד הזנב, כולו היה רקוב ומדלדל בגזרים ושסעים של בשר רקוב ומת, החלק העליון היה שלם והראש שלה היה עדיין חי וזז. הצלחתי להתפס במקום אחר.

נכנסתי לבית מגורים, לתוך חדר בדירה בקומה השניה. כבר היו שם דימה, חיליק, זרובבל והרבה סטודנטים. שלושת החברים שלי שכבו במיטה בביטול. היו עוד סטודנטים ששכבו על המיטה, והיו כאלה שישבו על כיסאות וסיכמו מההרצאה שכול האנשים שם האזינו לה. הצטרפתי להאזין להרצאה. המרצה סיפר על קורות חייו של הפרופסור שהמציא את קומיקס הבוטנים המדברים, ולב לחש לי לא לשכוח שכל הפואנטה בסיפור היא שהפרופסור לקה בתסמונת דאון. המרצה דיבר אל תוך מיקרופון שחובר למחשב ושזר את קולו במוזיקה וקצב כולשהם. המרצה שינה את תבנית המוזיקה והקצב בזמן ההרצאה וזה נורא הצחיק את כולנו. חיליק אמר שהתבנית הלפני אחרונה הזכירה לו את קריידל.

פה קרתה סצינה קצרצרה שאין ברצוני לספר עליה לאיש. חח סוף נהדר למחברת החלומות שלי. התעוררתי בזעם, כעס, כאב עצום בלב ובחזה, ודמעות עומדות בעיניים וכמה דקות לא הצלחתי לייצב את נשימתי. 4:53, 7 דקות לפני שהשעון המעורר היה אמור להעירני. סוף סוף הבנתי.

היום הלכתי בכפר הנידח, מדבר בטלפון הנייד. כן, גם פה יש חנויות סלביות.

קרה משהו נורא. חבורת פושעים. התארגנו. רצח המוני. אבל גילו אותם, עכשיו כולם בכלא, ואני במוזיאון ההנצחה, מסתכל על בובות קטנות שלהם מאחורי סורגים מיניאטוריים, הוא שמן ונמוך, ושתי בחורות גבוהות, רזות ויפיפיות. מוארים לאור האח. פתאום הילדה הקטנה אמרה :"הנה הם באים!" והכריחה אותנו להכנס אל תוך תיאטרון הבובות, דרך סורגי הביוב פנימה. ווטסון רטן שהוא לא יוכל להכנס לבפנים, הפתח צר מידי. שלחתי את הרוצח לשעבר להכנס ראשון, ממילא הוא בשר מהלך בשבילי. אחרי כן ווטסון נכנס אחרי הכול, ואחרון אני. הלכנו בשבילי לבנים מעטות בבוץ וחושך, הם הלכו בבוץ והזהרתי שיש מלכודות. פגשנו את הבלונדינית. היא הוציאה חרב סמוראים וניסתה לרצוח אותנו. כלאנו אותה בקוביית קרח, השנייה התחננה לחייה ולשמן לא היה איכפת.

החוקר הסתובב בעמק השומם, מחפש סימני חיים. הפרש שחלף על פניו במהירות לא עזר לו ולו בטיפה בפיענוח החידה, וזאת משום שלא הספיק לבחון לא את תווי פניו של הפרש, לא ביגודו ולא את מראה סוסו. הוא המשיך בסיורו, מרגיש אי-נעימות קלה ואכזבה בגלל חוסר הפרטים המוחלט. לפתע הוא ראה יצור רץ במהירות עצומה במעלה הגבעה. היצור נראה עשוי מתכת אפורה, היה משהו בלתי-אנושי ומזוויע מעט בדרך שבה הוא נע, משהו שמעורר מחשבה שהיצור הזה הורגל ואומן לרצוח. הוא סחב עצם בלתי מזוהה בידו, דילג במהירות על פני הסלעים והטרשים ונעלם בראש הגבעה. היה משהו מוזר בראש הגבעה: כל האיזור היה צבוע בצבעי חול, מדבר וצמחים בצבע ירוק כהה, אך בראש הגבעה לכל זה היה גוון אפור די בולט. האפור הזדקר בצורת גליל אנכי המגיע למרומים, בסיסו תופס את ראש כל הגבעה. הוא פגש שני בחורים צעירים שעברו בסביבה. הוא שאל אותם מה יש בראש הגבעה והם ענו כי אף אחד לא יודע, אף אחד לא חזר מראש הגבעה חי, כולם מתו מוות אכזרי על ראש הגבעה ואף אחד לא חזר לספר עליו, אך חזרו עדויות על המוות. החוקר ביקש לפרט על העדויות ועל הסיפורים שסופרו לגבי גבעה זאת, אך אחד הבחורים צחק ואמר שהסיפורים נורא מזכירים סיפור אימה שמספרים כאשר יושבים סביב מדורה דולקת ביער אפל ושאין כל כך טעם לספר את הסיפור.

הבחורים הלכו והחוקר הביט בגבעה. משהו בה צימרר אותו. היה לה מראה לא חי, כאילו החול והצמחים שם עשויים מאותה מתכת אפורה כמו של הרובוט הרוצח, משהו כל כך שונה מן הטבע האנושי והחי קרן משם עד שגרם לחוקר לחשוב שממוקמת שם מן תחנת רדיו שגורמת לך לנדודי השינה, למחשבות הטורדניות הלא ברורות שאינך זוכר ושאינן נותנות לך מנוח, לסיוטים הלא ברורים שאתה מתעורר מהם בצרחה וזיעה קרה בלי לזכור מה חלמת, שם נמצא מגדל הבקרה ששולח מעליך ענן עופרת שגורם לך לפחד לא ברור וכאב בקושי מורגש, אך מעיק, כמו מחט שעוברת במקביל לזרוע מתחת לעור, שם נמצאות רשימות האנשים שמתים בלי סיבה, שמוצאים אותם בבוקר עם עווית מחרידה ומסתורית על פניהם. "למה?" שאל את עצמו החוקר - " למה?" ומיהר לעזוב את המקום.