עברתי לבית-ספר שכל הזמן הלך שם גשם. ישבתי בפינה השמאלית של הכיתה מקדימה, לא דיברתי עם אף אחד שם. חייתי שם בפנימייה, והחדר שלי היה פשוט מפוצץ במדפי ספרים גדושים בספרים רוסיים קלאסיים עבים. מישהו נכנס לחדר והוא יכל לגנוב דברים עם המבט. הורדתי ממנו את כל הבגדים שלא יהיה לו לאן להסתיר את הדברים שהוא גנב והכיתי אותו. כשהגעתי לפינת העישון, שהיא פשוט מקום מתחת למדרגות בטון עם קירות בטון, בהפסקה הסתבר שאמיל ומקס מרחובות גם לומדים שם. ביקשתי מהם סיגריה למרות שהיו לי, מקס נתן לי סיגריית מקס (כמה שנון מצידו! =). הוא שם אותה על גזייה כדי שהיא תתחמם ותדלק. נתתי לו אחת מהנקסט שלי ואמרתי שרציתי להתחלף ואז הוא אמר בצחוק שאני זנות ולא הייתי צריך לבקש.

פתאום הרגו אותי כי החזקתי אצלי את המפתח למציאת הגראאל. חזרתי אחורה בזמן ואז ידעתי שהולכים להרוג אותי. רצתי וברחתי בכל העיר העתיקה, התיידדתי עם ילד קטן כושי שהחביא אותי אצלו בבית. התגלה שכמעט כל האנשים שאני מכיר חברים במזימה הזאת. איכשהו מצאנו את עצמנו אצלי בבית. הסתכלתי כול כמה דקות מהתריסים, ובאחת הפעמים שהסתכלתי שמו אלי לב מבחוץ ואז וואגאבונד הלך לכיוון הכניסה לבניין וחשבתי לעצמי "מה, גם הוא איתם??". אז יצאנו מהר מהבית ופגשנו במדרגות את הבלונדיני ההוא שלמד בתיב"ם ובמעמד מיוחד. הוא אמר לי ששלחו אותו מהאוניברסיטה כעזרה נפשית ועידוד לסטודנטים מתקשים והביא לי כיבוד ואמר שהוא פתוח לעזור לי בכל צרה. התחלתי לספר לו על המפתח לגראאל ואז הוא הוציא אותו מכיסו בחיוך זדוני, הוא כבר הספיק לקחת אותו ממני.

אדם לאדם זאב. וכך לעולם יהיה.

22:37

רצנו ביער החשוך והאפל, ברחנו מהם. הם היו ללא צורה, ללא גוף, משרתיו המבעיתים. חיפשנו מפניהם מקום מסתור, בית אלוהים. מצאנו בקתת עץ קטנה ונכנסנו לתוכה. בית האלוהים הואר בלפידי שאול וזאבים מילאו את כולו, זאבי גיהנום, אור כחול של מוות בוער בעיניהם. תפסנו סכינים, גרזנים ואלות והתחלנו לשחוט אותם, אחד אחד, קרב מגואל בדם. כשסיימנו וגופות הזאבים התאדו באוויר מלא המתח, כל אחד תפס עמדה להתחבא, כמה שיותר רחוק מהכניסה, והשהה את נשימתו. למרות זאת, הם מצאו אותנו. הם לבשו צורה של ענקים חסרי ראש סוחבים עין כחולה ענקית בידיהם. מבט העין הזאת הרג, סוג כולשהו של מוות כחול וזוהר זרם מהעיניים ופגע בנו. מתנו אחד אחד. זעקתי לאלי שיעזרו לי, לא סתם הקרבתי להם את קורבני ביער נידח זה. ואז האל בא, מזוקן ולבוש בבגדים מרופטים, אבל אל. הוא תקע בעיניים את סכינו העקלקלה, הן דיממו באור כחול זוהר וכבו לתמיד. הענקים חסרי הראש התרוצצו בחוסר אונים והוא תקע את סכינו בליבם והם זחלו לאדמה וחדלו לעד מלהתרוצץ. בשלב מסויים, הוא פתח בקיר את דלת הגהנום, דלת עם ציורי תבליט של עץ העולם, והחל משליך את אוייבנו לשם. שמעתי מכיוון הדלת צרחות נוראות ושמחתי, כי אוייבי מתים ואני קם לתחייה.