|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
חמניה
עשיתי שיעורי בית באנליזה נומרית בחדר שלי. כמו תמיד המקצוע עצבן אותי אז הדלקתי סיגריה בחדר כי לא היה כוח לצאת החוצה או למרפסת. נשענתי על אדן החלון כדי לא להסריח את החדר. הסתכלתי לאופק ואז הסטתי את מבטי למטה. ראיתי חמניה עם עלים צבעוניים מטפסת לעבר החלון של הקומה השניה, קומה מתחתי. הפרח הסתובב אלי וזרק אלי מעין חיוך ונפל חזרה לקרקע. זה היה מוזר שהוא חייך כי לא היה עליו כל רמז לפנים. אבא נכנס ושאל למה אני מעשן בחדר. עניתי שלא היה לי כוח לצאת החוצה אבל לפחות אני מעשן בחלון. הוא ניגש אלי, הביט בחלון, הניד בראשו והלך. סיימתי את הסיגריה וחזרתי לעשות שיעורי בית. פתאום הרגשתי דחף עצום להציץ מהחלון. הצצתי וראיתי שהחמניה נמצאת מתחת לאדן חלוני. היא חייכה אלי שוב, חייכתי אליה חזרה ושאלתי איך קוראים לה. היא ענתה ושאלה איך קוראים לי. עניתי, חייכנו אחד לשני, היא הוציאה לשון בשובבות ושוב נפלה למטה. הפעם היא נראתה יותר אנושית באופן כולשהו, למרות שעדיין לא היה עליה שום סימן לפה או עיניים. קראתי לה לעלות חזרה, היא חייכה מלמטה ועלתה חזרה. כשהיא נעמדה על אדן חלוני הבנתי שהיא בת-אדם בגובה בינוני, לבושה בשמלה צבעונית כאשר הצבע השולט בה הוא סגול. פניה היו יפיפיות ומנומשות מעט. היא חייכה וביקשה רשות להכנס לחדר. הרשיתי לה והיא התיישבה על מיטתי בקפיצה. התחלנו לדבר, אני לא בדיוק זוכר על מה. נראה לי ששאלתי אותה איך זה שהיא כרגע הייתה חמניה והיא צחקה ולא ענתה לי. הייתה לי הרגשה נורא מהנה של כיף, זיכרון, ילדות, שמש, הייתי מדבר איתה כך עד אינסוף. בו זמנית איכשהו בלי לשים לב עברנו למצב שכיבה והתחלנו... לנוע. היא הייתה כל כך מושלמת, כל כך אוורירית, כה מלאת שמש, קרני אור ושמחה ויופי טהורים! היא עצרה לרגע ואמרה שהיא צריכה למהר כי הדודים שלה אמרו לה לחזור מהר. חשתי צער על זה שהיא כבר צריכה ללכת ושאלתי איפה היא גרה ומי זה הדודים שלה. היא אמרה שהיא גרה מתחת לבית שלי, והדודים שלה הם שישה דרקונים בצבעים שונים: סגול, שחור, אדום, ירוק, כחול וצהוב. התפלאתי והיא ענתה שהם נורא חושבים את עצמם והם היו רוצים לא לתת לה לצאת בכלל אבל היא יודעת איך לדבר איתם אז הם מרשים לה לצאת לזמן מה. כבר מהרגע שהתעוררתי ועד עכשיו אני מתגעגע אליה יותר ויותר עם כל רגע.
| |
הנגר במגדל השן
אני גר במגדל אבן ביער מבודד, לבד במגדל שן, לא אנושי, עוסק במלאכתי בשקדנות. צבא עכבישי ענק מבשר יבש ופלסטיק פורץ למשכני, הורס קצת מהרהיטים ורץ למעלה הגג. אני מתעצבן ומתחיל לעלות בעקבותיהם עם פטיש. אוייבים אחרים ניצלו את זה שהתחלתי לעלות, נכנסו לבית והרסו את הרהיטים סופית וניפצו את המראה הענקית שהייתה תלויה על הקיר. וטוב שכך. הם התחילו לעלות בעקבותיי וירדתי לקראתם וראיתי שזה צבא בובות עץ. אני זוכר משם את כיפה אדומה שכבר יצאה לפנסיה, את הזאב האפור הזקן וקוסם שחור וזקן, היו עוד הרבה שונים שאני לא זוכר. אני מפחיד אותם עם הפטיש וממשיך לעלות ורוצח עכבישים בדרך עם הפטיש, מכה בראשם כמה שיותר חזק, לפעמים עד כדי כך שאני מורח אותו על תיקרת מעבר המדרגות הספירלי. הבובות הולכות אחרי ומנסות להתנכל לי, אך הן חלשות וגם מפחדות מהעכבישים. אני נכלא למצב נורא מסוכן ואחד העכבישים עומד לרצוח אותי, אז תפסתי את סבתא כיפה אדומה וזרקתי אותה אל העכביש כדי להסיח את תשומת ליבו. היא פתאום הפכה לכיפה אדומה צעירה, ילדה, הולכת וקוראת ספר בקול איטי ומונוטוני וכך מהפנטת את העכבישים. אני הולך אחריה והורג אותם אחד אחד, ופתאום נמאס לי להרוג אותם סתם ככה כשהם לא מתנגדים, אני תופס את כיפה אדומה ומנתק את חוט התיל שמחבר את ראשה לגופה העשוי מעץ עם פלייר. אני רוצח את שאר העכבישים ומגיע לראש המגדל. שם עוד כמה עכבישים עם שבויים, בני אנוש, ושני מנהיגים של העכבישים: שרפרף עץ ושולחן עץ נמוך. אני רוצח את שאריות העכבישים, השבויים מנסים לנסר את מנהיגי האויב אבל לא מצליחים. לקחתי את סרגל המתכת הקסום שלי והתחלתי לנסות לכרות את השולחן לשתיים והתקדמתי יפה, תוך כדי פיזמתי נעימה מרדימה בקול נמוך. עוד זכרתי אותה כשהתעוררתי.
| |
צליבתי
הייתי נביא הזעם שסיפר לכולם על סופם הרע, חשף בפניהם את צדדיהם המכוערים באמת שהם אפילו לא ידעו עליהם כי כל חייהם התכחשו אליהם. סיפרתי על פצעי האנושות האנושים, המוגלתיים שלא יגלידו לעולם ויביאו אותם למוות באגוניה מייסרת. כולם התחילו לשנוא אותי כי אדם שונא את מי שאומר לו את האמת המרה, הם לא נתנו לי ללכת על המדרכות, קרוב אליהם, ירקו על רגליי והביטו בי במבטי בוז,גועל ושנאה. כולם הפנו את פניהם ממני, האנושות וויתרה עלי, אלה שחשבתי אותם לחברים הכי טובים גם הם הוסיפו ליחה לרגליי היחפות והמאובקות. באתי לדבר עם אמא אבל היא התעצבנה וצרחה והלכה כולה מעוצבנת, מרוב כעס אפילו לא הצליחה לסיים את השיחה, למרות שזה היה יותר מונולוג שלה שמקלל אותי מאשר דיאלוג ראוי לשמו. כשהיא הלכה היא לא התאפקה והסתובבה והראתה לי את האצבע. זה לא הספיק כדי להרגיע את כעסה הרב והצודק אז היא הראתה גם את השניה ועווית כעס וגועל נוראית עברה בפניה. אז הם באו ואבא שלי צלב אותי, על צלב הפוך עם הראש למטה. התעוררתי והרגשתי שהמציאות לא שונה בהרבה, למרות שאיני מנבא פורענות לאף אחד. מה לעזאזל עשיתי לכם??
| |
דפים:
| כינוי:
sicksadworld בן: 37 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
