נחש ים ענקי אמר לנו שכדאי לעלות על הפירמידה. היינו באמצע ים ללא חוף נראה לעין, ליד הפירמידה. היא הייתה קצת יותר קטנה מפירמידה מצרית, בסיסה צהוב, האמצע לבן ולמעלה כתום. היה לי דגם קטן של הפירמידה ביד, התחלתי לטפס, היא הייתה נורא תלולה, הדגם נשמט מידי למים שהיו רדודים בסביבת הפירמידה. הוא לא הצליח לטפס אז החלטנו לשחות לבפנים דרך המעבר. הוא היה תינוק עם פני זקן, מלא חוכמת חיים אך גם מרץ ושמחה, קצת שובב כזה. שחינו לבפנים, היה די חשוך שם. חקרנו את מערת האבן החשוכה שבגוף הפירמידה. היה נורא לח שם. ואז הרגשנו שעוקבים אחרינו. הם התחילו לרדוף אותנו, יצורונים ירוקים, ננסים כאלה עם מסיכות שהזכירו לי מסיכות ענקיות מעץ כאלה, כמו של ילידים אפריקאיים. רצנו, ברחנו והגענו למבוי סתום. הם הקיפו אותנו, וניענעו בחניתותיהם באיום. נדחפנו לקיר והוא פתאום הסתובב כאילו היה בו ציר אופקי באמצע. התהפכנו על הקיר והתחלנו ליפול, קומה אחרי קומה שוברים את הרצפה והתקרה עם הגוף. הילידים בכל קומה היו נורא לא מרוצים, כי מי מרוצה כשזרים שוברים לו חור ענקי בתקרה וברצפה?? כשעצרנו הם כמעט ורצחו אותנו, אך זעמם התחלף לשמחה כי הם קלטו שאיכשהו נפילתנו עזרה להם. אני לא כל כך הבנתי, אבל זה היה משהו כמו: נשלם פחות מס הכנסה, או ארנונה, או שזה יהיה פיר למעלית.

השופט קרא לו ספר-קלף בחדרו המפואר. השופט היה לבוש בשיריון של אבירים מימי הביניים, אך עם כובע כזה כמו של מוסקטר, עם נוצה. הוא אדם כחוש וזקן עם פנים מלאי קמטים, קצת שמח, קצת עצוב, יותר עלוב ופתאטי כזה, כמו ליצן חצר. חדרו היה גם דומה לחדר של ליצן חצר למרות הפאר, כולו צבוע בצבעים מגוכחים כמו וורוד, צהוב, ירוק, אדום - פשוט ערבוביה משגעת. התקרבה אליו עלמה בבגדים בסגנון של המאה ה19: שמלה סגולה עם חלקים צבועים בתכלת נפוחה מלמטה, כובע לבן אפרפר ענקי, דומה לסלסילה. היא אמרה לו: "זוכר איך שהתוודית לי באהבתך?". הוא (שמח כזה כמו כלב רחוב מסכן שזרקו לו שארית מנקניקיה: " כן, עלמתי, הו כן!". היא: "עכשיו אהבתך חוזרת אליך ומוכפלת על ידי, כי נהיית ראוי לאהבתי האינסופית". הוא נורא נורא שמח אבל לא ממש מבין למה והיא מסבירה שזה בגלל שתי החלטות נבונות שלו: "אגרד לי מסלול אוטומטי" שזה, לדעתה, מה שגרם לנו לעבור דרך הקיר במבוי הסתום, אך לדעת השופט הוא סתם רצה לגרד בפדחתו. הוא, כמובן, לא סיפר לה על זה. וגם על ההחלטה :"חרש תלה אסור לרחם"  (חרש זה אצלם המוציא להורג כנראה). הוא כמובן אמר: "חרש תלה, אסור לרחם" אך היא חשבה שהוא אמר משהו כזה : "חרש תלה אסור! רחם!". ואז הוא ירד לפניה על ברכיו ונישק את ברכיה ונעליה. והיא חייכה. כמה פתאטי.

 נסענו לטיול והאוטובוס נתקע בכיכר שהיא בעצם מצבה לזכר אסטרונאוטים שמתו שמשום מה עמדה בשיפוע נורא גדול. יצאתי וטיפסתי על המצבה, כולם הצטופפו בפנים, היה מחניק בפנים. קראתי איזה שיר על המצבה, אני זוכר רק משהו דומה ל: "בכל אחד יש את הג'קיל שלו שעלול להתפרץ, עלול להתפרץ". הייתה שם גם מראה עם מסגרת מתכת מסוגננת. קראתי לאנשים לצאת מהאוטובוס אבל רק דני ואנה שלומדים איתי מרוכבות יצאו. הם שכבו לישון בשקי טורקיז, גם אני הצטרפתי ושכבתי ביניהם. דאגתי קצת להרדם שם אך הם שיכנעו אותי שזה בסדר. היה לי מן הבזק מתוך שינה: הראש שלי גדל בערך לגודל קצת יותר גדול מאבטיח, השיער נהיה פרוע, העיניים גדלו לגודל של כדורי טניס, הפנים התעוותו בהבעה משוגעת, הכל כמו בסרט מצויר. צרחתי משהו גראול מאיים כזה, ניסיתי לעשות משהו אלים אך הייתי קשור בשק אז שוב חזרתי לישון. ראיתי שאותו הדבר קרה לאנה ואז לדני. פתאום קלטתי שדני נהפך לקוף גורילה ענקי, רשע ועצבני כזה. התבוננתי בפחד במראה וראיתי שאני משתנה...

כל כך כיף לשבת בבית הסככה, לבד, לעשן, לשמוע את הברזלים חורקים תחת לחץ הרוח הסגרירית, את הגשם מטפטף ברכות על הגג. הקולות האלה העבירו בי צמרמורת נעימה וגלי התרגשות בבטן. לושה כל כך אוהב חורף!!

אני עומד באוניברסיטה ליד מקום שנראה כמו המקום ליד הספרייה למדעים מדוייקים, רק שהוא יותר יפה וגדול, אני מחכה ללב ומשום מה יש לי עוויתות בקיבה שגורמות לי להתקפל. שופטים אותי למוות בטביעה, אמא צוללת בניסיון לעשות משהו בנידון, להצילני, אך המוציאים להורג עדיין מושכים אותי ברגליים אל מתחת למים, אני נאבק מתחת למים אך הם יותר, אני חונק אחד מהם אך השאר מחזיקים אותי וזה לא עוזר בהרבה. פתאום נשמעת קריאה: "לעמוד, בית המשפט!". אני ממשיך לחנוק את ההוא סתם שיהיה לו כואב, השאר צפים למעלה. נמאס לי לחנוק אותו אז גם יצאתי מהמים. כולם עומדים באולם עץ מפואר עם תקרה נורא גבוהה, אולם מלבני כזה עם דלפק כמו בברים שמחלק את האולם לשניים. מצד אחד כולם עומדים, מצד שני השופטת, אישה זקנה בלונדינית עם משקפיים ופרצוף עם מעט קמטים. היא צועקת "זיג הייל!", וכולם מצביעים כמו תלמידים בשיעור. כמה צעירים מצדיעים בצחוק הצדעה נאצית ככה שהמבוגרים לא ישימו לב. לא נאמר כלום אך הבנתי שאלו שרצו להוציא אותי להורג הוצאו להורג בעצמם. הבזק של רכבת תחתית עוברת במנהרה חשוכה עם פנסים דלוקים מקדימה. הרבה חיות שונות, אני זוכר קיפודים, עורבים ונראה לי אוגרים. עורב אחד מאלתר מחדר המחשבים באוניברסיטה (חדר בשרייבר שאני לא מכיר) בית קולנוע קטן מחתרתי לחיות, הן צופות במחשבים ישנים בסרטים בזמן השיעורים ומשלמות לעורב בכסף, זהב ולחם יבש. בגרפיקת דום2: אני ועוד מישהו הולכים לטירה ישנה כי צריך לשחוט את הענק שגר בה. אנו נכנסים בשקט, הענק על אדן החלון, מתקן משהו על הקיר מצידו החיצוני. הוא נראה ממש סימפטי, עובד וחרוץ כזה ולא ברור למה אנחנו צריכים להרוג אותו. אני יורה בו מאקדח עד שנגמרים הכדורים, רק אז הוא נכנס לאולם ולא ממש הזיזו לו כל היריות שלי. אני זורק עליו רימון, אבל הוא עומד רגוע ומתחיל להתפלסף על כך שאין לנו מושג כמה זמן עובר עד שהרימון מתפוצץ והרימון מתגלגל בחדר ממנו אלי ובחזרה ולחבר שעומד בצד השני וחזרה וכך חוזר חלילה, ולרימון פתיל שכל הזמן ממשיך לבעור, רימון גדול כמו אשכולית בצבע אפור. הענק מדלג למטה במדרגות, רצים אחריו,  אני יורה למטה עם זוג אקדחים אחרים. הוא יוצא מהטירה ורץ בשביל עפר. אני ממשיך לירות בו ופתאום הוא נעלם וצומח במקומו הר עפר. הבנתי שנגמרו לו החיים, החבר איכשהו גם מת (נראה לי מהרימון), אני מתקרב להר העפר ומתחיל לחפור עם את חפירה. מתעורר מצעקת אבא: "שדה זה ליו מיועד למשחק כדורגל! לכו למגרש המיועד למשחק כדורגל! בלה בלה דה דה!".

אתמול: סיפרתי למישהו שהשתנתי בבריכה. אמרתי את זה בשקט אך אחראי הבטחון עדיין שמע וניסה להכריח אותי לעבור בדיקת שתן, התנגדתי ונמצאו עדים למעשה שלי. אני מכחיש, מתווכחים.

בורחים ממישהו בקומה שלישית של בית חשוך, נטוש או בבנייה. מגיעים לחלון ללא דרך מוצא, כול עומדים על אדן החלון ולא יודעים מה לעשות. פתאום אחת נופלת כמו קלף מבית קלפים, כמו אבן דומינו וצונחת למטה. עוד אחד עושה זאת ועוד אחד. פתאום אני למטה, ליד גדר הפח, ליד גופותיהם, מסתכל איך השאר נופלים למטה, צונחים, כמו חפיסת קלפים..