הייתי עם זרובבל בחנות ממתקים והוא דפק מלא ממתקים שונים ושם אותם במעיל רחב וארוך שיש לו. הוא רץ אלי ופתח את המעיל והראה מלא ממתקים ואני לקחתי ערימת פסי לקריץ כאלה, כחולים עם פס וורוד באמצע. פתאום שמעתי דפיקות בדלת וסירנת משטרה. הסתרתי את הממתקים בנעל. השוטרת באה וזרקה אותי על המיטה שהייתה שם משום מה. חשבתי רק שלא תחפש בנעליים! היא הורידה את הנעליים והראתה לי גרב שממנה תלויה שורה של ממתקי פס. אמרתי בבת אחת שזה לא ממתקים אלא קצוות של חוטים פרומים שיצאו מבד הגרב ושאני הולך לפתוח חנות ממתקים לתיקנים ולמקקים שגרים מתחת לרצפה. היא לא האמינה והתעוררתי.

חיטטתי בדפים ישנים ומצאתי דף שירה. נורא מגושם. הנה דוגמה:

~~~~~~~~~~~

רוצה למות קצת,

לפעמים רוצה הרבה.

תמיד בתהיות

מה יותר שווה.

~~~~~~~~~~~

הוספתי את זה:

~~~~~~~~~~~

מסתכל במראה

זה לא קורה לי

מסתכל במראה

זה רק נדמה לי

מסתכל במראה

האם להתמסר לשמחה

או לזרוק הכול לתהום השיכחה.

הרוח מנשבת לה ברחובות העיר,

את האנשים מפניה אף אדם לא מזהיר.

חוטפת לה כובע, מנפנפת את הבד,

פוגעת בעין, מסיתה את המבט.

מקצתם מגדפים, ולשאר לא איכפת.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

מהחלום הזה אני לא זוכר כמעט כלום, רק את הקטע הבא: הלכתי ברחוב ופתאום פגשתי שתי ידידות שלי שהלכו ליומולדת של מישהי. הן הראו לי את המתנה ואמרתי להן שהיא כ"כ עלובה שעדיף שהן יקנו חדשה. הן אמרו שלא היה להן כסף אז אני קניתי מין קוביה קטנה צבעונית שנפתחת ובתוכה יש פייה. הגעתי ליומולדת של אותה האחת לאחר שנה, ופגשתי שם את הפייה, היא נורא נמשכה אלי, לא ברור למה, ליטפה לי את כף היד, נישקה את האצבעות. אחרי שהיא הלכה לישון אותה הילדה סיפרה שפיות כאלו נורא נקשרו למי שקנה אותן והיא כל הזמן עצובה ומחפשת את בעליה וכנראה היא נמשכה אלי משום שהיא הרגישה שאני אותו האחד. הלכתי להעיר אותה אבל התברר שהילדה שקנתה את המתנה פירקה את הפייה ולחתיכות וניסתה לחבר אותן מחדש עם פלסטלינה כדי שהיא תגדל ועכשיו היא לא חייה. הסתכלתי על הפייה חסרת התנועה והחיים ופתאום נהיה לי נורא עצוב, בודד וקר ואז התעוררתי.

חלמתי את זה לפני כמה ימים (בעע נמאס עלי המשפט הזה. יותר אני לא כותב אותו, מקווה שתבדילו בין מציאות לדימיון =).

הייתי עם כמה ידידים בתחנה המרכזית בת"א, לא יודע למה הסתובבנו שם. הקול בכריזה כל הזמן הכריז על מצבי חירום שונים שאני לא זוכר אותם בדיוק, אלה היו דברים כמו: סכנת רעידת אדמה, נחשול ענקי שבא מהים ומאיים להציף את כל העיר, התקפת טרוריסטים שלכדו בני-ערובה, רוצח משוגע שרוצח כמה שיותר עוברים ושבים, מפולת חלקיקי ברזל חדים מהתקרה וכדומה. ההכרזות היו נורא רגועות ולא הסעירו את ההמון משום מה, כל האנשים המשיכו ללכת כמו מקודם כאילו לא קורה שום דבר. פתאום הייתה הכרזה נוספת והכרזנית הפסיקה להיות כזאת רגועה, היא הכריזה בקול מתרגש ומפוחד שנודע כי עיני האמת הגיעו לתחנה והם רואים כל אדם, לא חשוב עד כמה טוב הוא יסתתר. כל האנשים התחילו לרוץ בפאניקה ולצרוח ולברוח לאנשהו, לא כ"כ ברור לאן. אני אמרתי לאנשים שאם נרד לקומות הכי נמוכות אז הם לא יגיעו אלינו והסתפקו בקהל שבקומות העליונות. הלכנו לקומות התחתונות הנטושות והחשוכות, מצאנו שם מין אתרי בנייה ושיפוץ עזובים, נכנסנו לתוך בסיס המבנה העצום דרך חורים ופירצות בקירות במקומות השיפוץ. מצאנו את עצמנו בתעלה חשוכה ורחבה מבטון. המשכנו הלאה והגענו למקום שהתעלה הופכת בו לתעלה חפורה באדמה (אגב התעלות האלו בתחנה המרכזית היו אצלי בעוד איזה חלום מזמן). שוטטנו בערך רבע שעה במבוך התעלות המסועפות המחניקות והגענו למבוא סתום, שאחריו הייתה אמנם פירצה קטנה, אבל היא הובילה כבר למערות צרות וחשוכות מלאות בבורות ולכן החלטנו לא להמשיך הלאה. עמדנו בסוף התעלה באדמה שהפכה מיבשה לבוצית כזאת, עמדנו בבוץ בעומק 5 ס"מ בערך שהזכיר במראה וקצת בריח חרא, וכל המקום הזכיר לי הכלאה של רפת ואורוות נטושות ומסריחות. עמדנו וחיכינו לא ברור למה, כנראה להודעה שתקרית נגמרה. פתאום מתוך החרא (סליחה, הבוץ =)

עלתה באיטיות עגלה עם סוס. כשהעגלה עלתה והבוץ נזל ממנה וממשאה, הבנתי שזוהי העגלה עם עיני האמת, והמקום בו אנו עומדים זהו המקור של עיני האמת, שהגענו בטיפשותנו למקום הכי מסוכן בתחנה. העיניים נראו כמו מין חבצלות קטנטנות ובצבע חום כהה, עם עין אחת בקצה כל חבצלת, עין גדולה מין הרגיל ועם רשתית ממש גדולה וגם עם אישון גדול יותר (ביחס לגודל העין). הם התנענעו להם באיטיות בבוץ, מנקים את עצמם ממנו ואז ברגע אחד הם כולם התחילו לכוון את מבטם באיטיות לעברנו. כולנו צרחנו כי לא היה לאן לברוח ואז התעוררתי כולי מלא זיעה קרה ומתנשם והלב הולם בי כמו משוגע.