אתמול בערב יצאתי לזרוק את הזבל, כמו שאני עושה כל יום. המדרגות הקרות החלקלקות התעוותו מצעדיי האיטיים. האוויר הלילי היה קריר וחרישי. היה מין שקט מתוח, דרוך מרחף לו באוויר, יותר נכון תלוי. שוב ההרגשה הזאת: יש פה משהו. מישהו. קשה להגדיר. מסתכל, אורב, בשקט, משהה את נשימתו כדי שלא אשים אליו לב, אבל אני עדיין חש בנוכחותו העויינת. "סתם העצבים המרוטים שלי מתגרים מהחושך והשקט" - אמרתי לעצמי. זרקתי את הזבל וחזרתי ברחוב מואר פנסים וחשבתי שאין סיבה לדאגה, אך הרגשת הנוכחות הזרה הלכה וגברה והגיעה לשיאה כאשר הגעתי לאחד העצים שליד הגדר. ליבי הלם בחוזקה והחלטתי להסיט את ענפי העץ כדי להוכיח לעצמי שאין שם כלום. ליבי החסיר פעימה כאשר הסטתי את הענפים.

הותקפתי הלם, ליבי התחיל לפעום בפראות, זזתי אחורה בתנועה חדה, נשמעה צעקה מחרישת אוזניים בראשי, אך לא הצלחתי להשמיע קול. הוא היה שם, נורא מכפי שדימיינתי. לא ראיתי בחיי יצור כה מבעית. שד משאול, מפלצת דימיונית שהתממשה ברחוב המואר באור קלוש ליד ביתי. כולו בשר אדום חסר עור, מרקמו רירי. גובהו נמוך משלי בראש, אבל הוא יותר רחב בכתפיו. מכול גופו יצאו עצמות דוקרניות, משוננות, כנראה להגנה עצמית ולהתקפה. על ראשו היו קרניים עבות וקצרות. פיו היה פתוח מעט, חושף שיניים צהבהבות, חדות, גדולות ורבות, נוטף ריר גמיש שנתלה ונמשך עד הרצפה. ועיניו... הן היו הנוראות מכל. עיניים גדולות מאוד, עגולות בצורה מושלמת, עם קשתית שחורה המשתרעת כמעט על כל העין ואישון שחור, יותר שחור מהקשתית, יותר שחור מכל דבר שראיתי אי פעם, מכל חשיכה. צבעו לא היה שחור ריקני, אלא יותר שחור, כצבע השנאה המוחלטת לכל ברייה ולכל דבר, אך במבטן היה גם משהו תמים, כמו במבט של תינוק והניגודיות בין תמימות זו והשנאה השטנית הייתה עצומה ונוראית.

השד התנפל עלי, הפיל אותי ארצה, מחץ אותי בגופו המסיבי והרים את ראשו כשומח לאיד והתכונן לנגוס בי נגיסה אחרונה, סופית, קטלנית. כולי הייתי אחוז פחד מוות, אימה נוראית, בעתה וגועל. אך פינה קטנה בליבי אמרה: "אין ממה לפחד, זה יציר דימיונך, אתה יכול לנצחו". הזמן פתאום התחיל לזרום לאט יותר, כמו מים שהפכו פתאום לדבש. ניסיתי למצוא בעצמי כוח, בפינה זו שפגשה את אבותיה הקדמונים. נזכרתי בהם, בכוחם, בייראה שהם מטילים, בכוח שירשתי מהם והם חידשוהו. הרגשתי פתאום מגע של מתכת בכול גופי. הבנתי שכולי מכוסה מכף רגל ועד ראש בשיריון מבריק, בהיר ומהודר, מעשה יד אומן. בידי השמאלית מגן שחור עם נחש לבן עם קרניים, מתכונן לנשוך. בידי הימנית חרב דו-צדדית ארוכה, כבדה חדה, עם כנפיים על ידיות הצלב. צרחתי משהו בשפה שאני לא יודע ובכול כוחי במאמץ פראי קמתי מעל השד. הוא נראה מבועת מהשינוי בי ומצעקתי. הוא ניסה לברוח, אך לא נתתי לו: כרתתי את רגלו השמאלית והוא נפל. התחלתי לבתר את גופו, הוא צורח נואשות בצעקה מחליאה, גבוהה, מעוררת מעט חמלה, אך יותר גועל. כאשר הוא מת, חשבתי איזה חלק גוף עלי למרוח בדמו כדי לרשת את כוחו. לא הגעתי להחלטה סופית, אז הורדתי את כל חליפת השיריון והפשלתי את בגדיי ורחצתי בשלולית דמו הענקית שזרמה על המדרכה ונקוותה ליד פח הזבל. עוברי האורח נראו מופתעים, אך לא יותר מידי משום מה. פחדתי שהרחצה לא תספיק, אז שתיתי את דמו שנשאר לאחר הרחצה. הרגשתי שזה עוד לא מספיק ואכלתי את כול הגופה המבותרת. מוזר שהצלחתי לאכול כל-כך הרבה בשר בבת אחת. לבשתי את השיריון וכולי נוטף דם אויב ושמחת ניצחון, חזרתי לביתי, מלווה במבטים תמוהים של עוברי אורח.

אני זוכר את החלום הזה בצורה נורא עמומה וחבל.

כאשר הייתי בחוץ, פתאום צצו לפני שני ענקים, שניהם בבגדים בינימיים גסים ופרימיטיביים. אחד מהם היה גבוה, בעל שיער ארוך, שחור כעורב מעורב עם שיער שיבה, חסר עין שמאל, פניו די רזים ומקומטים. הוא שידר הוד רגוע, עוצמה שקטה וחוכמה אינסופית, הרגשתי לידו כמו פעוט קטן חסר שכל. בידיו היה שרביט עץ מגולף ביד אמן, שערו קשור בסרט עור על המצח. השני היה קצת יותר נמוך מהראשון, אבל יותר מאסיבי ורחב בכתפיו. שיערו ארוך, בצבע בלונד כהה, שרוף בשמש. על גופו שיריון עור, בידו הימנית חרב דו-צדדית רחבה וארוכה במיוחד עם ניצב מגולף במין ספירלה כזאת. בידו השמאלית היה מגן עץ עגול עם מעגל של דוקרנים מתכתיים ודוקרן גדול במיוחד באמצע. הוא הקרין עוצמה וכוח פראיים ובלתי ניתנים לשליטה. ברור היה שהוא ישמיד כל יצור שיעמוד בדרכו, גם אם זה יהיה השטן בכבודו ובעצמו. ישר הבנתי שהראשון הוא אודין והשני הוא ת'ור, וכך גם התברר בהמשך השיחה. אודין הגיע על סוס בצבע חום כהה ות'ור הגיע על מין חיה שעשויה כולה אש ולהבות, ספק סוס ספק זאב פרעי. הם אמרו שהם נענו לתפילתי הנואשת והגיעו מארצם הצפונית הקרה עד לפה כדי לעזור לי. אודין נתן לי מחוכמתו האינסופית שקיבל בעד עינו ות'ור נתן לי חלק מכוחו הפראי ונחישותו הנועזת.

בעע הלוואי. =\

שחור הילה, שבור כנפיים,

משוטט הנפיל, פי יבש,

בעצמותיו בוערת אש.

מחפש מעיין,

לא שם ולא כאן,

מקווה שבמים ישתקפו השמיים,

ילטפוהו ברכות, כאילו מציאות

ותיפול קרן אור, עליו, רק עליו.

כך בלב מדבר מבכה מלאך את הגלייתו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

שדים ובני שטנים, כולם עם קילשונים, ממעמקי גיהינום לי צועקים, לאור להבות השאול, ליד הסירים הרותחים, חוטאים צורחים, לשון לי חורצים, מאיימים עליי בייסורי עולם, באימה אינסופית, רוצים לרצחי, לייסרי, לקרוע בשרי, לשבר עצמותיי, לענות נישמתי. אני רק צוחק, חושף לעיניהם את איבר מיני ועונה בצהלה: "לכו תזדיינו, אני כל יכול!".

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עוד חלום שהיה לי לא מזמן:

המקום הוא מין מחנה נופש ליד גדת נהר במעמקי ג'ונגל עבות בסיגנון יערות דרום אמריקה. כולנו שם בערך כעשרה אנשים, הרוב גברים, שלושה ילדים ושתי נשים, עד כמה שאני זוכר. אחד הילדים היותר מבוגרים נעלם. כולנו חיפשנו אותו. אחת מהנשים צללה לחפש בנהר ומצאה אותו על הקרקעית. באותו זמן אני עברתי על הגדה וראיתי יונה לבנה עפה מתוך המים. היא הפחידה אותי. פתאום היא הפכה לאחד הילדים הקטנים יותר, עם פרצוף אכזרי ומטומטם באותו זמן, שוחר דם ובשר אנוש. עורו היה כעור גופה ששכבה במים כשבוע, כולו נראה כמין זומבי. (הילד שטבע היה סתם מת וכבול לקרקעית). כשברחנו מילד הזומבי, אני והאישה נתקלנו בשניים מהאחרים יושבים על הספה בפרצוף מזוגג וצופים בטלוויזיה. בטלוויזיה רקדו באיטיות הזומבי מהסרט המצוייר "משפחת אדמס" וחתול דומה לגארפילד, רק גבוה ורזה. שניהם שרים בקולות מונוטוניים ועמומים, כאילו שהם בוקעים ממתחת לאדמה :

"Low gravity,Black Power". עכשיו איכשהו הבנתי מה קרה לאנשים, כאילו מין קול של מלומד מימי הביניים בן מאות שנים בתוכי הסביר לי הכול. הם חלו בדיבור "שד המוות השחור". זה הופך אותם לזומבים עם כוחות על-טבעיים השוחרים לנשוך ולאכול בשר אנוש ולשתות את דמם וגם להדביק אותו בדיבוק ולהפוך אותם לזומבים רודפי-אדם בדיוק כמוהם. ברור, שהם היו רוצחים את כול המחנה בלי שום קושי, רק שהם רודפים אדם במין התקפים, וכול שאר הזמן הם נשארים בתנוחה אחת, אפטיים וחסרי תנועה לגמרי, עם מבטים מזוגגים, פיות נוטפי ריר. הם ישבו, הילד הגיע אלינו בריצה מהירה כרוח אך עצר ונעמד בהתקף אפטייה גמורה. תפסתי אותו, שמתי אותו על כתפי ורצתי אל מחוץ למחנה. בגבול המחנה הייתה גדר תיל ושער נעול. גגו של השער היה מכוסה פרווה. טיפסתי מעל השער עם הילד והמשכתי הלאה. הלאה עמדה שורה של קרמטוריומים ומטחנות בשר ענקיות. זרקתי אותו למטחנה, הפעלתי, חיכיתי, כיביתי, הוצאתי את שאריותיו, שמתי אותן בקרמטוריום הקרוב, הפעלתי, חיכיתי, כיביתי, הוצאתי את השאריות ושמתי בצנצנת זכוכית. חזרתי למחנה עם הצנצנת. הם עדיין ישבו על הספה, בלי תנועה, עם מבטים חסרי הבעה לחלוטין, פרט אולי לקצת עצב מוזר, תמהוני, אולי כמה למשהו לא מובן ובלתי מוגדר. האפר בצנצנת חייך חיוך רשעי וניסה לנשוך אותי. סגרתי אותו הרמטית ושמתי את הצנצנת במין קופסאת פלדה שקופה. האפר איכל אט-אט את הקירות והתקדם החוצה. נתקפתי פחד וייאוש. האישה הסתכלה עליי בחוסר אונים. פתאום הבנתי מה צריך לעשות. לקחתי שום, כתשתי אותו, הוספתי לצנצנת והשד מת.