כנראה התרגשתי יותר מידי מהעין של המרחב שקרצה לי וחלמתי את החלום הבא:

אני הולך עם מישהו (לא זוכר מי, בחלום כן זכרתי) ברחוב בת"א. השמיים מלאים עננים אפורים וקודרים, יש הרגשה שהולך לרדת גשם, מין מתח סמוי של הסערה שעתידה להתרחש. החלטתי ברגע מסויים שהאווירה הזאת אינה לרוחי ותקעתי את אצבעי בעלת הציפורן הארוכה לתוך המרחב רווי האוזון וקרעתי קרע קטן באריג בעל המבנה הספירלי שלו. נשאבתי בין רגע עם בן לווייתי דרך קרע זה וצצנו באחד מהסיבובים האחרים של ספירלת המרחב, ברחוב סואן בניו-יורק, מלא בגורדי שחקים משני צדדיו. כרגע ירד שם גשם, והשמש כבר יצאה והאירה הכול בחביבות, טיפות זהב מותך זורמות בין השלוליות. אך פתאום, באמצע כל האידיליה הזאת, ואני וידידי עוד לא הספקנו לנוח ולהתענג על האווירה הפסטורלית, ראיתי השתקפות של זקנה מבעיתה בשלולית ההיא. דימוי זה הדליק בי מין סצינה נבואית קטנה, מין פלאשבק, אבל לעתיד, מין חזון של מכונית שדורסת אותי ואת חברי, קרביינו ודמנו נשפכים ומתערבבים עם השלולית המזוהמת ועם טיפות הזהב. בהלה אחזה בי והבנתי שאני חייב לעשות משהו באופן מיידי. תקעתי שוב את האצבע במרחב ושוב בין רגע מצאנו את עצמנו במקום אחר לחלוטין. את השאר שכחתי, לא היה לי כוח לרשום.

חזון אלוהים,

חלום אפל

האיר את פניי בחשיכה מסנוורת.

היבטתי בו, כולי משתומם,

במלאך הרץ במורד הגבעה.

למה לי זה הייסור, שאלתיו, לְמה?

~משה משה משה משה משה משה משה משה משה משה ~

עוד חלום בהקיץ שהיה לי היום:

מצאתי את עצמי קשור למזבח, שמזכיר מנגל ענקי וחלוד, אלא שהוא והריצפה מתחתיו נראים חלודים בגלל הדם הרב שנקרש עליהם במשך מאות השנים שהשתמשו בו, דם הקורבנות קדוש ואסור לנגבו מהמזבח. המזבח עמד באמצע משטח פתוח, הנמצא בראש פירמידה אצטקית, עתיקה ומדורגת, אך לא הרוסה, כמו אלו שניתן לראות היום, אלא מושלמת מבחינת צורה, מדרגותיה לגמרי ישרות, כמו חדשות, כולה הרמוניה מושלמת. אני עצמי לבוש רק במין פיסת בד עטופה סביב מותניי, צבעה כצבע דם קרוש. מסביבי עומדים שלוש כהנים, אחד מול רגליי, השניים האחרים מצדדי. הם לבושים במין חגורות נוצות צבעוניות של תוכים, לרגליהם סנדלי עור, לראשם קישוטי ראש מאותן נוצות, פניהם צבועות באיזורים לבנים, כחולים ואדומים, כמו מין פאזל ילדותי מוזר. הכוהן הראשי, שעומד לרגליי, מרים את סכינו הארוכה, הרחבה, מעוקלת כנחש, סכין אבן מקושטת באבן אודם בהצלבתה. הוא קרא משהו בשפה לא מוכרה, משהו מאיים, מבעית ומטיל אימה. אני לא בטוח, אבל נראה לי שברגע זה היה הבזק ברק חזק מאוד. בזמן צעקתו הוא נעץ את הסכין מתחת לצלע הכי נמוכה מצד שמאל שלי, ליד המקום שבו הצלעות מתחברות. הבטתי מין הצד, אך למרות זאת הרגשתי כאב חד, זעקתי בייסורי. הוא התחיל לחתוך אט-אט לאורך הצלע שמאלה, לכיוון הצד. הכאב מילא אותי, את כל ראשי, הזעקה קפאה בפי, התפתלתי מהכאב, אך לא יכולתי לעשות כלום, הייתי כבול למזבח האל האצטקי הקדום האימתני. לאחר שהכוהן סיים לחתוך, הוא הרים את רגלו, דרך על ביטני וקרביי יצאו החוצה, דמי טפטף ונזל על רגלי המזבח וניגר לעוד שלולית דם ענקית לרגלי המזבח.

היה שם עוד הרבה חוץ ממה שאני אספר, אני אפילו זוכר שזה היה מעניין, אבל לא רשמתי אז זכרתי רק את הקטע הכי מעניין. מצאתי מן חליפת סופרמן קטנה לזבובים: נראית בדיוק כמו נוצת בדמינטון עשויה מחוט תיל כסוף עם משהו שדומה לבית נורה בפנים (זה אמור להיות המושב של הזבוב). עף לכיווני זבוב די גדול, נראה כזה מסכן, עלוב, חייו כה חסרי משמעות והנאה. כלאתי אותו בכפות ידי ושמתי אותו בתא הנוסע. הרכב התחיל לקפוץ כמו כדור פינג-פונג לא שפוי בין הקירות, הרצפה והתקרה, לעיתים מחליק על הרצפה לאט, בלי עצירות, כה חלק כאילו אין בין הנוצה המתכתית לרצפה שום חיכוך. הזבוב לא יכל להגיד לי את זה כמובן, אבל הרגשתי שהוא ממש מאושר!

ניסיתי גם לפרש אותו: אני מרגיש עלוב ומסכן כמו זבוב ולא יכול לעזור לעצמי להפוך לבן-אדם, אז במקום זה ייעודי הוא לא לעזור לעצמי, אלא לעזור לזבובים אחרים להפוך למגניבים!