הלכתי וחיפשתי בגבעות השוממות, שבהן צומחת צמחייה דלילה מתוך חול חיוור. השמיים אפורים כבר כמה שבועות ולא רואים את השמש דרך העננים החדגוניים. ראיתי צריף עץ ישן, רעוע ועזוב. נכנסתי לתוכו. האוויר בחדר היה מחניק ויבש ביותר. כל מיני סמרטוטים כיסו את החלונות, אך כמה קרני אור האירו את החדר במקצת. הסטתי את הסמרטוטים מהחלונות כדי שיהיה יותר אור. החדר היה ריק מכל רהיטים פרט לשולחן ישן ומאובק שעמד בפינת החדר. באמצע החדר שכבה גופת אישה לבושה בסחבות ישנות בגווני האפור שהשתמרו די טוב. שערה היה שחור ומאובק, עורה היה בגוון לבן-כחלחל בהיר. אחת מעיניה הייתה חסרה, השנייה הייתה בצבע תכלת, היא בהתה בתקרה בלי שום הבעה. בשרה כמעט ולא נרקב, כנראה בגלל היובש והאטימות של הצריף. ידיי רעדו בהתרגשות כאשר חתכתי את חולצתה באולרי: האם סוף-סוף מצאתי את מה שחיפשתי זמן כה רב? הם אמרו שזה נמצא בצידו השמאלי של החזה. חתכתי את החזה שלה, אך נתקלתי בהתנגדות צלעותיה. אולרי אינו חד מספיק כדי לנסר את צלעותיה. שברתי רגל עץ מגולפת כבדה מהשולחן. הרגשתי שהיא כבדה דיו, וריסקתי במספר מכות את צלעותיה. בכל מכה השפריץ על פני מעט דם שעוד לא נקרש. כאשר רכנתי מעליה הרגשתי מעט את ריח הריקבון שהתנהל לאיטו בגוויה במשך השבועות שבהן שכבה בו, למרות התנאים הנאותים שבצריף. חתכתי בגופה ונברתי בה בזהירות, בעודי מרגיש סלידה קלה, עד שמצאתי אותו. תיארו לי אותו כתמצית רגשות האדם, הקווינטאסנציה של יישותו, מלא אמוציות מתערבלות ונאבקות אחת בשניה. כל זה לא תאם את מראה גוש הבשר חסר החיים, בעל המראה המבחיל. הם אמרו שאני צריך לאחד את יישותה עם יישותי, שחלק מליבה צריך להיות בליבי שלי, שצריך ליצור איתה קשר חזק, חזק יותר מכל קשר אחר. מאסתי ברעיון, לא אביתי לעשות את מה שעלי לעשות, אך אני חייב, איני אוכל לחיות אחרת!

נגסתי בלב והתחלתי ללעוס אותו. חשתי דחף עז לירוק אותו החוצה, הטעם היה מבחיל ביותר. אני שונא בשר נא!

הסטתי את ראשי לצד שמאל, הצמדתי את לשוני ללחי הימנית ולעסתי רק בצד שמאל של הלסת, כדי לא להרגיש את הטעם.  בלעתי את הבשר, אך מייד הקאתי אותו חזרה, ישר לתוך החזה המבותר. אני לא יכול לעשות את זה, אי אפשר הטעם של זה נורא מנשוא! אבל אני חייב, אדם לא יכול אחרת, הם אמרו לי. יצאתי מהצריף והמשכתי לחפש.

אולי לא הבנתי משהו נכון?

נסעתי אתמול ליומולדת של דאפה. כל מה שאני זוכר בבהירות זה כמה זמן לקח לנו להבין איך נגיע לשם, מאיפה, מי יסיע, איך ומתי נגיע חזרה, אין הסעה וכל השטויות האלו. כל זה ממש הרס לי את המצברוח ואני כמעט לא זוכר שום דבר מהאירוע עצמו. רק היה כיף לראות את פימה וקיריל שוב, מזמן לא ראיתי אותם. שוב היה לי מצברוח דכאוני ביותר.

 בזמן האחרון אני חולם סיוטים כל יום שישי. בלילה הזה חלמתי חלום שהעדפתי לשכוח, אבל כשהבטתי בבוקר בראי בחדר האמבטיה, נדהמתי לראות שהפצע נעלם, ואז הבנתי שהפצע היה בחלומי. נזכרתי שבחלום הבטתי באותו ראי וראיתי שכל פני הם פצע אחד ענקי, חלקו מדמם וחלקו מגליד (פאקינג יצירת Gore-Art!). היה דומה כאילו לקחו את פני, דפקו אותן כמה פעמים על קיר מתכתי מאוד מחוספס ואחרי זה שיפשפו אותן הרבה זמן, חזק וביסודיות על אותו קיר.

נראה לי שקם איזשהו ענף של כת השטן בעירנו: בזמן האחרון אני רואה יותר ויותר חתולים מתים שוכבים בעיר, עם עווית מוות מוזרה. זה נראה כאילו הם מנסים לחייך בכל כוחם, מאמצים את שרירי פניהם עד כאב ומתיחות כדי לחייך, עד שנתפסים להם כל שרירי פניהם בחיוך סרקסטי מטורף, עיניהם סגורות בגלל העור שנמתח עליהן בגלל המאמץ הקשה מנשוא. הלכתי עם חבר וסיפרתי לו את זה והראיתי לו את החתולים ואמרתי שחתולים ששוכבים שבועיים הם הכי טובים: עוד לא נרקבו, אבל אין בהם כבר את נוקשיות העווית, הם כברים מנופחים, חמימים ורכים כאלה, כיף לזיין אותם. הוא היה ממש קרוב להקאה אחרי זה, אפילו נבהלתי, הוא התחיל להיחנק ולהשתעל. אבל הוא אמר שזה לא בגלל החתולים, אלא בגלל שנתקעה לו ליחה על העינבל  ^_^

לפני כמה ימים חלמתי חלום מוזר, מין אוטופיה מעוותת. הייתי בתחנה המרכזית בת"א, קומה 6, הלכתי למקום ההוא שאפשר להשתין שם בחינם :) גיליתי שבנו שם קיר ואי אפשר לעבור. ליד היה פתח בקיר. הבטתי לתוכו וראיתי מין אולם בצורת קוביה שיורד למרכזו מלמעלה למטה מין מידרון ספירלה מרובע לאורך הקירות ואני עמדתי בקצה העליון שלו. למטה במרכז האולם היו מלא אנשים שצחקו, נהנו, התבדחו. ישר הרגשתי מין הרגשת שמחה, פסטורליות, הרגשה שמשהו טוב הולך לקרות. אחד מהם שם לב אליי ואמר: "הנה עוד אחד בא לרח' הגבינה!". שני אנשים קמו ורצו למעלה כדי לתפוס אותי. ברחתי, אבל לא מפחד, אלא מרצון לשחק, כמו בתופסת. נכנסתי לפתח אחר ומצאתי את עצמי בתחתית גבעת חול ענקית בתוך אולם דומה, בכל מקום היו שם עמודי מתכת ולמעלה הם התחברו למן רשת מתכתית, כמו בנייר משבצות. עמדתי בראש הגבעה וחיכיתי לשאר. הם באו בהמונים, קופצים עלי, מפילים אותי, כולנו מתגלגלים על החול, כולי מלא בחול, והיה כ"כ כיף, הרגשתי שימחה וחדוות חיים טהורה בזמן פוגו החולות המסיבי הזה (רגשות שאני לא הרגשתי כבר הרבה מאוד זמן).

נקודה למי שיצליח לקרוא את הלוגו הבא!

בלילה בין שישי לשבת היה לי קשה להירדם על אף השעה המאוחרת, בגלל הדיכאון הפתאומי שנקלעתי לתוכו. כנראה שהוא הוציא אותי משיווי המשקל הנפשי (אני כמעט אף פעם לא זוכר את חלומותיי), וחלמתי את החלומות הבאים:

מצאתי את עצמי בגבולו של בסיס צבאי נטוש, בשעת ליל. זה היה מקום בו גדר הגבול הייתה פרוצה ודרכה אפשר היה לעבור לכביש-עפר. עברתי במעבר והסתתרתי מאחורי השיחים לצד הדרך, וצפיתי בדרך. עברו בה זוג ילדים קטנים ונתקפתי חשק להפחידם. קפצתי עליהם עם צרחה איומה והם התחילו לברוח. באותו רגע שמעתי קולות מן הבסיס. הסתבובתי וראיתי כי אנשים שם צדים כלב חולה כלבת שרץ לכיווני. רצתי אחרי הילדים ונכנסתי לכיתה. הם פחדו וצעקו שאני אלך. פתחתי קצת את הדלת והכלב נכנס, אך באותו רגע קיבל כדור בבטן מאחד האנשים ומת כשפרצופו סנטימטרים ספורים משלי, בפינת הכיתה, לשם ברחתי. פתאום הכיתה התמלאה באותם אנשים שלמדתי איתם בכיתה בעבר והתחיל שיעור ספרות. רציתי לצאת, אך מנעו ממני זאת. (כנראה זהו הד בתת-מודע של המקרה האמיתי שקרה, כשביקרתי בבית-הספר. חברי לכיתה לשעבר סחבו אותי לשיעור. היה לי ממש לא נעים, לא נוח, הרגשתי נבוך וממש לא קשור. זה לא היה במקום.)

פתאום מצאתי את עצמי שוכב בשיחים ירוקים לצד גדר. הגיעה מכונית. יצא ממנה ערבי ונכנס למן מרעה פרות והתחיל לזרוק אותן החוצה. הן נערמו בערימה, נושכות אחת את השניה, מנסות לקום. היו להן פנים אכזריות, פה מלא שיניים קטנות וחדות ובשר נרקב. הן נשכו אחת את השניה עד זוב דם, עד כי קרעו חתיכות בשר אחת מהשנייה, אבל לא הצליחו לקום. אחת מהן ביקשה ממני לעזור לה לקום. לא רציתי, ואז היא סיפרה, כי היא באה מעולם בו הכול ישר: הדרכים, הנהרות, ההרים, החופים ישרים כמו סרגל ואף יותר, ואין שם דבר עקלקל.

מצאתי את עצמי בבית, בסלון. דרך החלון, דרך התריסים (שהיו אנכיים משום מה) נכנס עטלף (וזה עוד לאור יום!). פחדתי ממנו ואט-אט זזתי אחורה, למטבח. הוא עף לפינה, ישב שם על התיקרה וחיכה. כשכמעט נכנסתי למטבח, הוא עף אלי. נכנסתי מהר למטבח וסגרתי את הדלת. אז פתחתי אותה קצת, הוא הכניס לשם חצי מגופו, אז סגרתי את הדלת עליו, ואז התחיל לזרום ממנו מין נוזל די סמיך שנראה כמו מים שנוזל דרכן אור ירוק בהיר (ועוד איכשהו עשיתי את זה ומצאתי את עצמי סוגר את הדלת מהצד השני, מהסלון). פתאום התגלה, כי לעטלף יש רגליים, לבושות בג'ינס שחור ומגפיים שחורות מגניבות, שניסו לבעוט בפניי.

התעוררתי לקול קריאת תרנגול. השעה הייתה 4:32. רשמתי את חלומותיי, כדי שלא אשכח אותם וחזרתי לישון.