הכרתי מישהי בנתניה, וכך היה הסיפור. הלכתי לספסלים שבפינת הפגשות שני רחובות בפרברי העיר. היה שם ספסל ישן שעליו התמקם חסר בית. בירכתי אותו לשלום כאילו הכרתי אותו, והוא ענה לי בחביבות, והחל מספר לי דברים שבהם חוכמת אמת וחוכמת חיים של ממש. זקנה חסרת בית שמחה הצטרפה לשיחה, והייתה בשיחה נעימות רבה עד מאוד. ברגע מסויים שמתי לב שהספסל כולו דהוי ומשופשף מרוב השנים הרבות שישבו עליו, אחת אחת הקרשים במושב נראיתה כאילו זה עתה חטבו אותה מהעץ. שאלתי את הזקנים על פשר הדבר, הם חייכו כממתיקים סוד, הזקן קם ותלש את הקרש ממקומה. במקום הקרש הופיעו מלאך עם חיוך מתוק וכנפיים לבנות, ושטן שנראה אומלל, מוזנח ובודד. הזקנה חייכה אלי ושאלה אותי את מי אני בוחר. בחרתי את השטן, כמובן. המלאך עיוות את פניו ונעלם במן אופן כאילו התעכל ע"י חומצה גופרתית בין רגע. השטן חייך והפך לבחורה מקסימה. הבחורה חיבקה אותי, והבנתי שהיא בעצם סופרפוזיציה של בחורה ושל כרובית קטנה שנתנו בה ביס והיא מדממת מהפצע, אבל לא היה לי אכפת וחיבקתי אותה בחזרה.

בפעם הראשונה שבה עליתי על השביל העקלקל שעל הגבעה, פחדתי מהלא נודע ומהשטח העצום והבלתי מוכר שנפרש לפני. השביל הוביל אותי ליער עם עצים אפלים ודלילים שהזכירו לי בית קברות. העצים התחלפו עד מהרה בשטח די צחיח וחסר צמחייה דמוי סוואנה. התקדמתי בהססנות, שכן קודם העצים העניקו לי מחסה, ועתה הייתי חשוף ובלתי מוגן מפני הצרות הלא ידועות שחיכו לי בהמשך הדרך. הרגשתי בנוכחותן של חיות טרף באזור, וככל שהתקדמתי,...