עוד כשהייתי נער צעיר [אשכנזי לבנבן וחננה] מאוד עניין אותי העסק הזה של השואה, כל הרעיון שעומד מאחורי התקופה האפלה הזאת של האנושות נראה לי נורא לא מובן. החלטתי לרדת לעומקה של הבעיה שזה אמר מבחינתי לקרוא על הנושא ואם אפשר אז כמה שיותר.

וכך... יום אחד מיד אחרי הבצפר הלכתי לי  לספריה העירונית של בת-ים ניגשתי [באומץ רב יש לציין] לדלפק של הספרנית ואמרתי לה -  "אני צריך שתתני לי ספרים על השואה, תביאי את כל מה שיש לך" – המפלצת חייכה חיוך שבע רצון (הנה סופסוף ילד שלא בא לשאול מתי יתפנה העותק בספר האחרון של שר הטבעות) ונתנה לי  פלט מחשב של כמה עשרות ספרים שעסקו כולם בשואה.

ככה התחיל המחקר. נצמדתי לרשימה באדיקות של נזיר טיבטי מסמן וי קטן ליד כל ספר שסיימתי. בלעתי את התיאורים ואת הסיפורים בשקיקה, חייתי את התקופה ממש כאילו הייתי שם. לאט לאט כל החומר הזה שקראתי נכנס לי לראש והתחיל להשפיע עלי... ולהשפיע חזק. במבט לאחור אני חושב שנכנסתי למין הלם נפשי כזה. בתקופה ההיא אני איבדתי את שמחת החיים, הפסקתי לחייך, איבדתי את התיאבון... אחרי ארבעה חודשים של קריאה מרוכזת של כל הספרים של ק.צטניק וחבריו – כל מה שראיתי בכל מקום היה רק מוות, אפר, גופות, נעליים, גדרות תיל, משרפות, שיני זהב עקורות. אחרי חמישה חודשים של קריאה אני חושב שהתחלתי להבין את המושג 'שואה' כל-כך הבנתי עד שזה פגע ממש בחיים הפרטיים שלי.

ואז... חצי שנה לאחר תחילת המחקר המעמיק שלי, כשאני נמצא בשיא האקסטזה ניצב ממש בסופה של הרשימה השטנית אותה נתנה לי המפלצת מהספרייה העירונית - הגיע יום לו השואה. רק שהפעם בניגוד לפעמים האחרות בהם אני זוכר את עצמי מתעוות מהתקף צחוק בדיוק בזמן הצפירה כי רונן השמן מכיתה יא' -5 תקע נאד... הפעם הייתי מה-זה רציני. יותר מדי רציני ראבק, במיוחד בשביל ילד בן 17  - תודה לאל שהיה את מוטי שהוציא אותי מהפאזה הזאת שנכנסתי אליה.

באותה שנה, נסענו אני ומוטי ביחד עם עוד כמה חבר'ה מהגרעין לקיבוץ "לוחמי הגטאות" כדי להשתתף מטעם התנועה בטקס ליום השואה. בדרך אני זוכר שעוד הספקתי לסיים את "סלמנדרה" של ק.צטניק. ישבתי באוטובוס הרעשני עם פרצוף של י"ז בתמוז  אוחז בספר ומחכה לטקס. "תגיד, מה קורה לך בנאדם?" – שאל אותי מוטי – מטלטל אותי וחוטף את הספר מידי - "נכנסת חזק לעסק הזה של השואה הא?!" -  הנהנתי בראשי בשקט. "בנאדם... תרגיע..." הוא אמר בגערה תוך כדי שהוא פורע עוד קשר בשיער התלתלים הארוך שלו – "באנה - ת'חייב לצאת מזה, נראה לי שאני צריך להשאיל לך את האוסף של הפלייבוי וההסטלר שלי..." - אמר וחייך. אני רק עניתי לו שאני בפרק האחרון ושיתן לי שניה כי זה בדיוק הסוף ואני חייב לדעת אם הגיבור שהיה סניטר במשרפות יצליח להימלט או שהוא יתחשמל על הגדרות והכלבים יאכלו את הגופה שלו בדיוק כמו שקרה לחבר שלו שניסה לברוח לפניו...

האוטובוס עצר בשערי הקיבוץ והלכנו לנו אל האמפי לחזות בטקס. ביחד אתנו הלכו עוד עשרות נערים ונערות מתנועות הנוער מכל הארץ – צופים, שמוצניקים, נוער עובד עם המדים והחולצות הכחולות בעלות השרוכים הלבנים והאדומים והצעיפים ומדי החאקי. התיישבתי על הטריבונה בפרצוף עגום ביחד עם שאר חברי הצוהלים ומוטי בא והתיישב לידי. "הי..." – הוא לחש לי – "אתה יודע איך הם מגיעים פה לחדר-אוכל?" – עשיתי לא עם הראש: "דרך הצינורות של הביוב!" – הוא אמר – לא יכלתי שלא לחייך - "ו... אתה יודע למה יש להם גדרות תיל מסביב לקיבוץ?" – "למה?" אמרתי וחייכתי עוד קצת – "כדי שירגישו כמו בבית!" – אמר בתרועת ניצחון – "ו...אתה יודע איך הם מגייסים לקטיף במטע?" – "לא... " - "לפי המספרים על הזרוע... כל מי שהמספר שלו מסתיים בחמש מחר בארבע בבוקר בחדר-אוכל" – "ו...אתה יודע מה מייצרים במפעל של הקיבוץ.... שניצולים!!!" הוא ענה לעצמו וחייך חיוך רחב. נדמה לי שזה היה הרגע בו התחלתי ממש להתפוצץ מצחוק... פתאום, אחרי כל החודשים הארוכים של שואה מרוכזת שהעברתי את עצמי הכל השתחרר בשניה אחת של צחוק חסר רסן. ישבנו שם שנינו על הדשא כשמבטים מרחמים של אנשים מבוגרים ננעצים בנו -  דמעות בעינינו מחזיקים את הבטן מרוב כאב. ברקע שרה מקהלת "מורן"  את התקווה ואני הבנתי באותו הרגע שהצעיף השחור שהונח עלי הוסר – חזרתי להיות אני.