ברוכים הבאים לבלוג הנידח ביותר בבלוגוספרה... אתם נמצאים עכשיו בשוליים אז תזהרו שלא ליפול. |
| 5/2005
אדוני, תם הטקס.
יום הזכרון, ערב יום העצמאות הרדיו מלא בשירים עצובים הטלוויזיה בתוכניות עם התוכן הידוע המוכר והמחייב ואני הולך לשוק הכרמל לקנות פיתות ולחם כי נגמר לי. ברחוב העסקים כרגיל, איש אחד שמן עם וולוו ישנה חונה על המדרכה חוסם את מעבר החציה ברחוב שמוביל לשוק של הבגדים אישה אחת מבוגרת עם מקל מנסה להדחק ברווח הצר שהוא הותיר בטעות כשפתאום הוא מתחיל לעשות רוורס כמעט והורג אותה. היא פונה אל הרכב בצעקות אבל נהג הרכב מתעלם ממנה הוא רק יושב שם בוהה במבט אטום לעבר המראה הימנית... אני ממשיך הלאה. בפינה של אלנבי וקינג ג'ורג שני נערים מגודלים צורחים אחד על השני בשילוב של דחיפות הדדיות וקללות, אני זז הצידה לפני שישלף הסכין לא רוצה שהשפריצים של הדם יכתימו את חולצת ה- TNT החדשה שלי. שליח עם טוסטוס כמעט מקפח את חיו בשעה שהוא מנסה לעקוף בלי הצלחה אוטובוס שפונה שמאלה באדום ופתאום צפירה.
הכל נעמד, נעצר. שני הנערים נשארים קפואים עומדים אחד כנגד השני כמו פסל לא מוצלח במיוחד של בובות שעווה, עושים אחד לשני מבטים של - 'חכה עוד 2 דקות ואני אזיין לך את הצורה' - אנשים אחרים יוצאים מהרכבים ועומדים לצידן, נהג האוטובוס פותח את הדלתות אבל אף-אחד לא יוצא. מאחורי, אני שומע קליקים של מצלמה מסתובב ורואה נערה אחת עם שיער צהוב וחולצת בטן קצרצרה שנשענת על עמוד מחזיקה מצלמה ענקית ולוחצת על כפתור החשיפה בהסטרייה. דוס אחד עובר את הכביש, כאילו הוא מהלך ביקום מקביל, במציאות אחרת, הוא מתעלם מהרעש המוזר הזה שנשמע ברקע ומכל האנשים שקפאו במקומם. גם האנשים מצידם מתעלמים ממנו, כל אחד נשאר בבועה שלו, גם הם ממש כמוהו מתעלמים מהצפירה רק בדרך שלהם
שתי הדקות המסורתיות חלפו הסירנה מסתיימת בדעיכה המוכרת והרחוב כאילו לא קרה דבר ממשיך בדיוק מאותה השניה בה נעצר - הנערה מסתלקת לה עם המצלמה, הנערים ממשיכים לריב, נהג הטוסטוס ממשיך בנסיונות כנים להיהרג על הכביש ואני נבלע בבליל הריחות והצלילים של שוק הכרמל חותך במהירות לעבר הדוכן של הפיתות והלחם בחמישה שקלים
בערב הלכתי עם אבא לצלם את הזיקוקים מחוף הים חושב, בעודי בוהה בפיצוצים בשמיים על זה שגם הריטואל הזה, בדיוק כמו הצפירה בבוקר והטקס בההר הרצל והקצף שמתיזים הילדים וכל הדגלים על המרפסות הם כולם מסוג הדברים האלה שפשוט קיימים בחיים שלנו וזהו. כבר שכחנו למה הם בכלל שם וגם לא ממש חשוב לנו לזכור, התרגלנו כנראה. נראה לי שאף אחד גם לא אני כבר לא ממש מתרגש באמת - מה זה חשוב המציאות הרי תמשיך לה בכל מקרה איתם או בלעדם איתנו או בלעדינו - תם הטקס הקהל מתבקש לעמוד כעת לשירת התקווה...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
