ברוכים הבאים לבלוג הנידח ביותר בבלוגוספרה... אתם נמצאים עכשיו בשוליים אז תזהרו שלא ליפול. |
| 6/2005
מורבידי
הנה פוסט ששכב בטיוטה... היום החלטתי לפרסם... לא יודע למה. ממש תחיית המתים.
נתחיל בחדשות הטובות... ה 25.5.05 היה צריך להיות יום מותי אבל מסתבר שהוא לא היה. למרות מה שחשבתי לא הייתי אלרגי לחומר ההרדמה שהזריקה לי האחות בחדר הבדיקות ולא חטפתי דום לב במקום. התברר גם להפתעתי, שצינור הגינה עם המצלמה בקצה שהם דחפו לי במרץ אל תוך הגרון לא פוצץ את בני מעיי מותיר אותי לגסוס למוות ביסורים קשים על שולחן הבדיקות. כשהתעוררתי בחדר ההתאוששות, ראשי עדיין סחרחר עלי הבחנתי בשני דברים: הראשון הוא שלמרות כל מה שחשבתי אני עדיין בחיים - שום חושך נצחי, שום כרובים עם חרבות מתהפכות בשערי השמיים, שום הלוויה לא נראתה באופק. השני, שהאיש הזה שאני רואה במטושטש מתקרב אלי עם תה וביסקוויטים שאפילו אלוהים בעצמו לא יודע מאיפה הוא הקריץ, היה אבא שלי. לא... לא התאכזבתי, חייכתי והרבה.
את כל היום שלפני הבדיקה אני בליתי בחרדות. אני ידעתי, יותר גרוע - הייתי משוכנע לחלוטין שהרופאים החארות הולכים להרוג אותי בבדיקה... את כל יום האתמול אני ביליתי בהרגשה שאלו, כנראה, שעותיי האחרונות על הכדור הכחול... נו, לפחות בצורה הזאתי שלי, הנוכחית... כל דבר שעשיתי היה בפעם האחרונה... פרידה לנצח... מכולם...הו כמה דרמטי אתם אומרים. אז זהו שלא. לא מתקרב לזה אפילו. למרות כל מה שחשבתי והאמנתי זה היה סתם יום רגיל לגמרי, ממש שום דבר מיוחד.
לפני איזה כמה זמן הייתי בהלוויה של אמא של אייל, חבר לעבודה. צעדתי שם ביחד איתו כשזר פרחים מטעם העבודה תקוע לי ביד. הטקס היה מורכב כרגיל, מהרבה אנשים חיים שבאו באוטובוסים מטעם המשפחה ומאשה אחת מתה ששכבה על אלנוקה עטופה בתכריכים וטלית. הרב של החברה קדישא מלמל כל מיני דברים שאף אחד לא הבין בשעה שכולם הלכו מאחורי האשה הזאת בשורה ארוכה לעבר הקבר. כששמו את הגופה שלה בתוך הבור והאיש של החברה קדישה התחיל לשים מעליה את הבלוקים אייל התחיל לבכות. נו, בטח שיבכה זאת אמא שלו שהם מכסים עכשיו בבלוקים וזורקים עליה עפר... גם אני הייתי בוכה אם זאת היתה אמא שלי.
וזאת כל הנקודה, אתם מבינים - אני חושב שגם היום האחרון שלה, או נגיד, היום האחרון בו היא זכרה את עצמה לא היה כ-ז-ה דרמטי. לא משנה מה היא עשתה או מה היא ידעה זה היה מבחינתה יום ככל הימים, יום רגיל. נראה לי שאפילו אלו שנידונים למוות, לא משנה כל-כך מה יבקשו ומה יעשו – גם להם היום האחרון יהיה יום בדיוק כמו זה שהיה להם לפניו - כמו היום שהיה לי לפני שהלכתי לגסטרו. כמו לי, כמו לכם גם להם, היתה שגרה ואז, פתאום, היא נפסקה. זהו.
כל הדרמה נמצאת בכלל במקום אחר, היא שמורה רק לאלו שעומדים על פתח הקבר ובוכים. לאלו שזוכרים ומתגעגעים. חוץ מלהם, לכל השאר שעומדים שם בצד עם הזרים מטעם העבודה לכל אלו שבאים בסוף ושמים אבנים ומרחמים זה בסך הכל רק עוד יום רגיל ששובצה בו, במקרה, גם לוויה. אחרי שיגמר הטקס הם בטח ילכו לטחון סטייקים במסעדה, או לזיין את האשה שלהם או סתם ישכבו בסלון יגרבצו בזמן שהם רואים עוד פרק של הדוגמניות בערוץ 10... וכל הזרים והאבנים והבכיות יהיו לגביהם רק עוד זכרון נשכח.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
