פעם שמעתי ש"האויב הכי גדול של האנושות זו האנושות עצמה".
נכון.
אתמול בבוקר פתחתי את העיתון, ובשער, אחת התמונות היותר מזעזעות שראיתי.
רחובות הרוסים, בתים מעלים עשן, גופות ופצועים זרוקים ברחובות. גם אם תדמיינו, לא תבינו את הזוועה.
יש מלחמה בחוץ, ולאף אחד כמעט לא אכפת.
ואם זה מהסיבות הנכונות, אז די בצדק.
רוסיה המעצמה וגיאורגיה השכנה לה [מצד טורקיה] נלחמות, אחרי סכסוך של 20 שנה עכשיו הם פתחו במלחמה.
מלחמה שנראית לי כלכך קשורה למאה שעברה.
קשה לי להבין איך אנשים בזמנים של היום נלחמים, נלחמים בכזאת עוצמה..
זה נראלי הדבר הכי מיותר שקיים, במיוחד עכשיו.
עכשיו, שהאיום הכי גדול שלנו, הוא עצמנו.
עכשיו, שבתקופה הזו כבר שוכחים את האיום האירני, ואת החמאס והחיזבאללה.
וכולם מודעים לזה שאם לא נשנה משהו, נמות, ובגללנו.
כולם אומרים- כשנמות, זה יהיה או מהתייבשות או מהצפה. [אירוני משהו?!]
האויב הכי גדול של האנושות זו האנושות עצמה?
הרסנו את הטבע, יבשנו את מקורות המים שלנו, גרמנו להרחבת החור באוזון, להתחממות גלובלית ועם הזמן, להמסת הקרחונים.
אם משהו יחריב באופן המוני וכוללני את האנושות, זו האנושות עצמה.
ואחת הבעיות היותר גדולות היא שכולנו מחכים.
מחכים למשיח שיציל אותנו, מחכים לאביר על הסוס על הלבן שייקח אותנו מפה,
אבל לא קולטים לשניה, שכל זה לא יקרה,
שכמו שהאויב הכי גדול של האנושות זו האנושות עצמה, אנחנו יכולים לשנות גישה ולהיות המשיח של עצמנו, האביר על הסוס הלבן.
ולהפסיק את כל האיומים עלינו.
אחרכך נתעסק בסיסוכים בין אנושיים,
בנתיים, כל האנושות צריכה להתגייס כדי להתעסק בסיסוך שלנו עם הטבע.
סיכסוך שללא כל ספק, אנחנו אשמים בו.
פוסט אידיאולוגי משהו,
אבל קחו את זה בתור נקודה למחשבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
