עזבתי את המפעל לפני שבועיים. ועדיין, המחשבות על פול והתקווה לפגוש אותו שוב עולים שוב ושוב. וזה אולי אובססיבי מצדי, אבל די נורמלי למצב. זה תמיד לפגוש בן אדם מעניין לתקופה קצרה, נגיד שלושה-ארבעה מפגשים, ואז כשהוא נעלם, הנוכחות שלו עדיין מורגשת במחשבות שלי. זה דפוס כזה אצלי, שחוזר בכל היכרות עם אנשים כאלה. אולי באמת אני אגדיר ואתן שם לכל שלב, וכמובן שם יפה לתהליך האובססיבי הזה. השלב האחרון בתהליך הוא הכי בעייתי- דחף חזק להכיר אנשים מעניינים נוספים. וחוזר חלילה.

אז השבוע היו לי שני חלומות שקמתי מהם בתחושה לא הכי נעימה.

בחלום הראשון התקשרתי לפול. אחרי מחשבות והתלבטות ביני לבין עצמי אם להתקשר אליו או לא, האצבע שלי לחצה על הכפתור. פול ענה, ונורא כעס עליי שהתקשרתי. כל כך רציתי ליצור איתו קשר, וכשכבר עשיתי זאת, הוא כועס עליי. לא התחושה הכי נעימה. כשהתעוררתי הבנתי שהגיע הזמן להמשיך הלאה. כשסיפרתי על החלום לבחור שלי ואלונרדו, גם הם אמרו את זה.

בחלום השני הייתי עם האבהי. הוא הסיע אותי ועוד שתי בנות. כשהתהלכנו ברחוב, נתתי לו יד או שהיינו חצי מחובקים, שזה הדבר הכי כיפי שיש. אז הרגשתי בעננים ונהנתי כל כך ברגעי החסד עם האבהי שלי, עד שמבטים שופטים ומלאי תוכחה חדרו את הבועה שלנו. מבטים לגבי המגע שהיה בינינו, והקשר שלנו. ובאמת, מה לילדה בת עשרים וגבר בסביבות החמישים? אם הוא לא אבא שלה או דוד, זה באמת לא נראה טוב. אבל הם לא מבינים, הם לא בינים שהקשר בינינו הוא סוגשל אבא-בת, שהוא יקר לי ואני אוהבת אותו כל-כך. אני לא נותנת למבטים שלהם לפגוע בבועה שלנו, בקשר ובאינטמיות המיוחדים שיצרנו.

כשהתעוררתי, נזכרתי באחד מהחלומות הראשונים שחלמתי עליו. האח מפלצת שלי ואמא עמדו במטבח ורבו. האבהי ניסה להרגיע ולעודד אותי. הרגשתי מוגנת ומלאת ביטחון איתו. ובכל זאת, כשהוא התקרב לתת לי חיבוק אבהי, נרתעתי. נרתעתי, למרות שסמכתי עליו והאמנתי בו בלי מצמוץ. זו הפעם ההיא, שפעלה במקומי, הפעם ההיא שמישהו שהאמנתי בו וסמכתי עליו חצה גבול אדום, והרס הכל.

ובחלום הזה, האמנתי בו לגמרי, למרות הפעם ההיא. והפעם, אפילו יותר. אני מחזירה מבט לכל המבטים השופטים, ונהנת מרגעי החסד עם האבהי שלי.