בעבודה האחרונה הרגשתי כאילו שחזרתי לחודשים האחרונים בצבא. חודש שלם של שביזות בכל בוקר, ורצון חזק להשאר במיטה ולא לקום. פתאום ממש התגעגעתי לדואר, למרות שגם שם הייתה שביזות קלה ושעמום, אבל בהשוואה לחממות, היה דווקא טוב. אבל בהשוואה למפעל... אין מה להשוות. אז נכון שבדואר היה יותר קל, כסף קצת יותר טוב, ממש קרוב לבית ושעות נוחות. ונכון שהיה מרענן פתאום לקום ב-7 ולא ב-4 בבוקר, אבל עדיין... לפגוש כל יום אנשים שלא פוגשים בכל יום, היה שווה הכל.

בחצי שנה שאני משוחררת הספקתי לעבור שלוש עבודות, תודות לחברת כ"א. אחרי חודש וחצי מהנים במפעל, כל עבודה שבאה אחרי מרגישה כמו נפילה. אבל עכשיו יותר טוב. התחלתי עבודה חדשה בחנות ממתקים, וטוב לי שם. קרוב לבית, קרוב לתיכון שלמדתי בו. כל יום שאני הולכת לעבודה, זה מרגיש לי כאילו אני הולכת לתיכון, וגם נראה ככה. לבושה בג'ינס או טייץ, ג'קט ותיק גב. ופנים שמזכירות בת 17 יותר מבת 21.

האנשים שאני עובדת איתם טובים, והבוס טוב ונחמד. העבודה עצמה כוללת סידור מוצרים בחנות, צעצועים וממתקים, וכמובן עזרה ללקוחות, שאת זה אני הכי אוהבת ונהנת. חוץ מזה יש שתי 'בארביות' שעובדות במחסן ואורזות כל היום ממתקים ומכינות שקיות הפתעה. שתי בנות, מבוגרת וצעירה שהן קצת לא בסדר, הן גרות בהוסטל קרוב ועובדות בחנות. נסיון מוצלח לשלב אותן במעגל העבודה, ולתת להן עצמאות כלכלית. נורא שמחתי לגלות אותן, הן מוסיפות כל כך הרבה אור.

- 

אני מרגישה עייפה כל כך. ישנה הרבה, מתעצלת ללכת לשיעורי אנגלית ומתנתקת מאנשים. האנרגיות שלי מתרוקנות, וכל הדרייב שהיה לי נעלם. 

בא לי לשכב על החוף מתחת לשמשיה, שיהיה לי חם ונעים ולא קר כמו עכשיו.

הוואי עם הבחור שלי נשמע לי ממש ממש טוב.