הלכנו אני והבחור שלי לתיכון. הוא לבש חולצה יפה, ואני את הבגדי עבודה הכי נורמלים שיכולתי למצוא בארון. הגענו לשם, והאבהי כרגיל לא היה. תמיד אני מפספסת אותו, או לפחות כשהבחור שלי מצטרף. אני רוצה להכיר ביניהם, נורא חשוב לי שיפגוש אותו, שנתיים אחרי שסיפרתי לו בטלפון, שהכרתי בחור מהמם. ושהוא יפגוש את האבהי שלי, שסיפרתי לו עליו כל כך הרבה.  

למחרת לילי קפצה לתיכון, לטקס יום הזיכרון, ופגשה אותו. היא סיפרה לו שבאנו לבקר אתמול, אבל הוא לא היה. והוא אמר לה, שחבל שלא התקשרנו, כי הוא עבד על בחינה בבית, והיה מזמין אותנו אליו. למה לא התקשרתי?

לונה התקשרה אלי. במחסן החשוך, ראיתי את השם שלה על הצג והופתעתי נורא, ושמחתי והתרגשתי קצת, וכל מיני תחושות שעלו פתאום. "לונהצ'קה" עניתי. דיברתי איתה בחצי הקשבה, למרות שניסיתי מאוד, בין המוכרת השניה והלקוחות. היא ראתה אותי באותו היום מהאוטו, כשישבתי על ספסל. ופשוט התקשרה לשאול מה איתי. היא השתחררה השבוע והיא עדיין קצת בשוק. סיפרתי לה על הקורס אנגלית וקצת על החנות ממתקים. פטפטנו והיה נחמד, ולרגע יכולתי לחזור אחורה אחורה לתקופה יותר טובה בקשר שלנו. בסוף הייתי חייבת לנתק, והיא אמרה לי לשמור על קשר.

נורא בא לי לחזור להיות איתה בקשר, אבל אין לי מושג איך. היא תמיד מוקפת אנשים, במיוחד עכשיו אחרי השנת שירות והגרעין. אם הייתי נפגשת רק איתה זה היה מצויין, אבל אני מפחדת להכנס לקבוצת האנשים שלה, מפחדת ללכת לאיבוד ולהשתתק. אז חשבתי לצאת יחד איתה ומושון, ידיד מקסים של שתינו, שגם אליו אני מתגעגעת ומזמן לא ראיתי. זה נשמע לי נהדר. אבל אני עדיין מפחדת לעשות צעד קדימה וליזום.

למפקדת הבלונדינית שלי יש יומולדת שבוע הבא, וכמובן הוזמנתי יחד עם כמה חברות מהצבא למסיבת יומולדת אצלה בבית. וזו הזדמנות מצויינת לראות שוב את כולם... מאז השחרור לא נפגשתי איתם, אולי שיחות טלפון פה ושם, והתכתבויות בפייסבוק. לא משהו רציני. אני כבר מתה לראות אותן..

- - -

על זה בדיוק כתבתי בפעם האחרונה, על הניתוק מאנשים. ועכשיו השיחת טלפון מלונה והיומולדת של הבלונדינית שלי. כאילו מישהו למעלה סידר לי במיוחד כמה הזדמנויות טובות כדי לחזור לאנשים שלי.