רצף האירועים האחרונים והחלומות הביאו אותי להתקשר לאבהי ולפגוש אותו. 

מהצד השני של הטלפון הוא נורא שמח, ואני גם, לשמוע אותו ואת השמחה בקול שלו. התגעגעתי נורא.

הוא סיפר לי באילו ימים הוא נמצא בבי"ס, כדי שהפעם, לא אפספס אותו.

אז היום הלכתי אליו.

ודמיינתי איך אכנס לכיתה וכשנראה אחד את השניה לא נפסיק לחייך, והוא ישאיר לתלמידים שלו כמה תרגילים לטובת כוס תה עם זעתר בחדר מורים שקט. בפועל, נכנסתי ישר לחדר המורים לראות אולי הוא שם, אבל לא. במקומו פגשתי את המורה לכימיה, ובאמת היה טוב לראות אותה, כי רציתי לספר לה שאני רוצה הולכת ללמוד ביוכימיה, ושהיא בטח נורא תשמח לשמוע. פתאום הוא נכנס לחדר מורים, מרים בשתי ידיים תלמידה שהתעלפה, ומניח אותה על הספה, ובודק שהכל איתה בסדר. ובכלל לא ראה אותי.

אבל כשהוא הבחין בי, הוא מיד בא ונתן לי חיבוק כזה, חיבוק ענק, חיבוק שהייתי צריכה הרבה זמן. וישר הכין לנו תה ואמר שנשב לדבר, ודי קטע את רצף השיחה עם המורה לכימיה, מה שהיה לא נעים, אבל האמת שבאתי רק אליו, לבקר אותו. אז ישבנו בצד כשברקע המולה של מורים ואנשי מד"א. כמיטב המסורת בשיחות איתו, עידכנתי אותו מה הולך איתי, על הפסיכומטרי, על הביוכימיה, על הפוטושופ. סוגשל "אירועי הפרקים הקודמים". לתמצת את החודשים האחרונים למילות מפתח. רציתי לספר לו על התקרית מהמילואים, על הבעיות עם הבחור שלי, על האכזבה מאנשים. ומצד שני לא רציתי לסטות מהגבולות הבטוחים של השיחה. פחד שאם אסטה, ואדבר על הנושאים האלו, גם הקשר יסטה. למרות שאני לא מאמינה שזה יקרה. אבל רצף האירועים האחרונים לא נותן לי לומר מילה מעבר לגבול.

בשלב כלשהו נגמר לי מה לספר, ולא ידעתי מה עוד אפשר לומר ואם מותר לי לומר אותו. ופשוט הסתכלנו בעיניים כמה שניות בלי לומר מילה, מה שהיה מביך, וצחקנו ממבוכה. אבל במבט הקצר הזה, ראיתי הרבה אהבה בעיניים. 

כשכבר עבר הזמן עלינו לכיתה לבדוק מה עם התלמידים שלו. בדלת של חדר המורים, היועצת שואלת לשלומי ואומרת שהשתנתי. והאהבי אמר שמה פתאום, לא השתנתי, אני פשוט קורנת. הוא צודק, לא גדלתי הרבה מגיל 16, ואני קורנת כי אני נמצאת בחברתו ומרגישה הכי כיף בעולם. מול התלמידים הוא מציג אותי בתור מורה מטבריה... הצחוק שלי כנראה הרס את ההצגה, אבל הם במילא לא היו מאמינים. הוא סיפר לי על התוכנית לימודים, ואיך הולך עם החומר והבגרויות, והתלמידים החדשים שלו ואני מקשיבה, ויודעת שהוא נורא אוהב את העבודה שלו. לקראת הסוף הוא אמר לי להזמין אותו לחתונה שלי, ואני מדמיינת אותו עומד עם אבא ואמא בצד של הכלה, וחושבת שזה בטח יראה נורא מוזר, אבל הלב אומר ששם זה המקום שלו. 

בסוף הייתי צריכה ללכת, כי הוא היה צריך לחזור ללמד, בדרך לדלת התחבקנו, והוא נתן לי נשיקה על הראש. איך אפשר לתאר את התחושה שהוא נתן לי נשיקה על הראש, פשוט אי אפשר לתאר. וכשפתחתי את הדלת, הוא תפס בעדינות את הראש שלי משני הצדדים ונתן לי נשיקה נוספת, כמו לא רוצה להפרד, כמו חיבוק חזק חזק לפני שנפרדים. 

ועכשיו, כל התמונות האלו רצות לי בראש שוב ושוב ושוב